ב־7 במרץ 1936 הורה אדולף היטלר לצבא הגרמני להיכנס לחבל הריין המפורז. היה זה צעד שנעשה בניגוד מפורש להסכמים שעליהם חתמה גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובראשם חוזה ורסאי והסכמי לוקרנו. על הנייר, היה נדמה שמדובר בעוד שלב בהתעצמותה ובהתרסה של גרמניה הנאצית כלפי הסדר האירופי. אלא שבפועל, זה היה מהלך מסוכן בהרבה מבחינת היטלר עצמו. גרמניה עדיין לא הייתה מוכנה אז לעימות צבאי רחב עם צרפת, והכוח שנשלח לחבל הריין היה קטן ומוגבל. מאחורי ההחלטה עמדה לא רק שאיפה לשנות את המציאות בשטח, אלא גם שאלה פשוטה וקריטית: האם צרפת ובריטניה באמת מוכנות לפעול כאשר גרמניה חוצה קו אדום, או שהן יסתפקו בגינויים ובהסברים מדוע לא כדאי להסתכן בעימות.

במילים אחרות, היטלר לא רק הכניס חיילים לחבל הריין. הוא בחן את היריב. הוא בדק האם ההסכמים שעליהם נשען הסדר האירופי מגובים גם בנכונות להגן עליהם בכוח. אילו צרפת הייתה מגיבה צבאית באופן מיידי, סביר שהכוחות הגרמניים היו נסוגים. אבל היא לא עשתה זאת. בריטניה לא התערבה. והאירוע, שנראה באותו רגע מוגבל ומקומי, הפך מבחינתו של היטלר לשיעור אסטרטגי בעל ערך משמעותי מאוד, אפשר להתקדם עוד צעד, להפר עוד התחייבות, לבחון עוד גבול, והצד השני יעדיף שוב את השקט המידי על פני העימות. ומאותו רגע אפשר היה לנסות עוד, ועם האוכל בא התיאבון.

עפיפון שנשלח היום מרצועת עזה איננו חבל הריין, וחמאס כמובן איננו גרמניה של 1936. אבל המנגנון שבו אויב בוחן את יריבו הוא עתיק ופשוט להחריד. האויב עושה צעד קטן, רואה מה קורה, ואז מחליט מה יהיה הצעד הבא.

בימים האחרונים שוב אותרו עפיפונים שהגיעו מרצועת עזה אל יישובי העוטף. נכון לעכשיו, לא נמצאו עליהם חומרי נפץ או אמצעי חבלה. אפשר כמובן לומר: אז מה הסיפור? זה רק עפיפון. זאת בדיוק השאלה הלא נכונה.

השאלה החשובה איננה מה היה מחובר לעפיפון הזה. השאלה היא מה חמאס מנסה לברר באמצעותו, והכי חשוב – איזה שיעור הוא לומד מהתגובה הישראלית. הרי את השיטה הזאת אנחנו כבר מכירים. בעבר היו אלה עפיפוני ובלוני תבערה. אחר כך הופיעו אמצעי צילום ואיסוף. היום קיים גם חשש מהפעלת רחפנים המונחים באמצעות סיב אופטי, אמצעי שקשה יותר לשבש באמצעים אלקטרוניים.

אויב רציני אינו קופץ מאפס למאה ביום אחד. הוא בונה יכולת, הוא מנסה, הוא מודד סיכונים הוא לומד מערכות גילוי, הוא בודק זמני תגובה, ובעיקר, הוא לומד את הפסיכולוגיה של מי שנמצא מולו.
כמה אפשר לעשות בלי לשלם מחיר?
איפה עובר הגבול?
מתי האויב יגיד "עד כאן"?

זו בדיוק הנקודה שבה הסיפור הופך ממחדל טקטי לסכנה אסטרטגית, כי האסון של 7 באוקטובר לא נולד בבוקר אחד. גם לפני הטבח ראינו את חמאס מתאמן, ראינו התקרבות לגדר, ראינו הפרות סדר, ראינו איסוף מודיעין, ראינו בניית יכולות ובכל פעם היה הסבר.
זה מקומי, זה מוגבל, זה לצורכי פנים, או הכי מזעזע – חמאס מורתע, חמאס רוצה שקט, אין אינדיקציה למלחמה. כל הסבר בפני עצמו יכול היה אפילו להישמע הגיוני. האסון נולד כאשר כל ההסברים התחברו לתפיסה אחת שאמרה שאפשר לחיות לצד האויב שרוצה להשמיד אותך, אפשר לנהל אותו, אפשר להכיל את ההתעצמות שלו כל עוד היא מתרחשת מתחת לרף מדומיין כלשהו.

השאלה החשובה איננה מה היה מחובר לעפיפון הזה. השאלה היא מה חמאס מנסה לברר באמצעותו, והכי חשוב – איזה שיעור הוא לומד מהתגובה הישראלית

אחרי 7 באוקטובר התפיסה הזאת הייתה אמורה להיקבר. העובדה שחמאס בכלל מרשה לעצמו שוב לשלוח אמצעים אל שטח ישראל צריכה להטריד אותנו הרבה יותר מסוג החוט שהיה מחובר לעפיפון. איך הגענו למצב שבו ארגון שביצע את הטבח הגדול בתולדות המדינה, אחרי מלחמה ארוכה וקשה, עדיין מרשה לעצמו לבדוק אותנו מעבר לגבול?

והאחריות כאן משותפת.

הדרג הצבאי חייב להפסיק למדוד כל אירוע רק דרך השאלה האם הוא "איום משמעותי" ברגע זה. תפקידו לזהות תהליך, להבין את כוונת האויב ולהתריע לפני שהאמצעי הפרימיטיבי הופך למערכת מבצעית. והכי חשוב, להיות שש אלי קרב. והדרג המדיני צריך לענות על שאלה גדולה עוד יותר: האם מדינת ישראל חזרה למדיניות של ניהול חיים לצד אויב במקום חתירה להשמדתו מעל פני האדמה?

אין פירוש הדבר שצריך לצאת למלחמה בגלל כל עפיפון. זו תהיה מסקנה ילדותית לא פחות מהתעלמות ממנו. מדינה חזקה אינה היסטרית, אבל היא גם אינה סבלנית כלפי ניסויים של האויב בשטחה. היא יודעת להגיב באופן מדורג, מדויק וכואב מספיק כדי שהשיעור שיילמד בצד השני יהיה ברור. בסוף השאלה היחידה שחשובה היא לא מה אנחנו אומרים לעצמנו על העפיפון, אלא מה חמאס אומר לעצמו אחרי שהוא רואה את התגובה שלנו.

ב־1936 היטלר שלח כוח קטן לחבל הריין וקיבל שיעור גדול: הצד שמולו אינו רוצה להתעמת. העולם שילם אחר כך מחיר בלתי נתפס על סדרה של שיעורים כאלה. אנחנו כבר שילמנו את המחיר שלנו ב־7 באוקטובר, אסור לתת לחמאס ללמוד את אותו השיעור פעם נוספת. העפיפון הוא רק עפיפון, השיעור שהוא מלמד את האויב עלינו עלול להיות מסוכן הרבה יותר.