הוגה הדעות הצרפתי ז'וזף דה מסטר, ממבקריה החריפים של המהפכה הצרפתית, טען שהסכנה אינה טמונה רק בשלטון עריץ ללא כל חוק, אלא גם בניסיון להפוך את החוק למערכת הנחזית כרציונלית אף שהיא קליפה העוטפת הפעלת כוח פוליטי שרירותי שמסתתר מאחורי הצורה המשפטית הנקייה.
כשקוראים את שרשרת ההחלטות בעניין חקירת פרשת הפצ"רית ושדה תימן, קשה שלא לחוש כי אנחנו חיים בדיוק בתרחיש שמפניו הזהיר דה מסטר. נדמה שבכל הקשור לטיוח פרשת עלילת שדה תימן צללנו אל מעמקי מחילת הארנב של לואיס קרול, שבו מתפורר הסדר הבסיסי ביותר של המחשבה הרציונלית, ודבר והיפוכו מתרחשים בו בזמן.
ראשיתה של הדרמה בבג"ץ בוארון. מייד עם פרוץ פרשת הפצ"רית התעקש שר המשפטים לוין שהסמכות החוקית שנתונה בידיו במקרים של ניגוד עניינים למנות ממלא מקום מתאימה למינוי פרקליט מלווה לפרשה. כלומר, לוין הכריז על המובן מאליו מבחינת החוק המפורש, שיש ניגוד עניינים, ושבמקרה של ניגוד עניינים הסמכות החוקית למינוי פרקליט מלווה חלופי נתונה בידיו.
היועצת המשפטית לממשלה כפרה בעצם ניגוד העניינים, ואף הנחתה הנחיות שונות כמו מי בדיוק בתוך המשטרה יחקור את הפרשה, וכן כפרה בסמכותו של שר המשפטים למנות פרקליט מלווה. באופן חריג למדי, ובעיקר בשל הרכב שלא היה נתון לשליטתו של יצחק עמית, קיבל בית המשפט את עמדת השר בנוגע לכך שכל צמרת הפרקליטות מצויה בניגוד עניינים בפרשה וכן בנוגע לעצם סמכותו למנות פרקליט מלווה.
עם זאת פסל בג"ץ את מועמדו של השר לוין, השופט אשר קולה. זאת משום שמדובר ב"עיסוק נוסף", הנוגד את תנאי כהונתו כנציב תלונות הציבור על השופטים, אף שהיה לכך פתרון משפטי פשוט אילו רק חיפשו פתרון. אלא שבית המשפט לא עצר כאן, והמליץ לשר המשפטים במפורש למנות שופט בדימוס לפרקליט מלווה.
ואכן, שר המשפטים מינה את השופט בדימוס יוסף בן-חמו לשמש פרקליט מלווה לחקירת פרשת הפצ"רית. אלא שאז, בבג"ץ בן-חמו, כשפעל השר לפי עצת בית המשפט, התהפכה הקערה על פיה. בית המשפט קבע כי ההרכב הקודם כלל לא התכוון לומר כביכול שהחוק מאפשר לשר למנות שופט בדימוס, שהרי הוא אינו עובד מדינה, ורק עובד מדינה יכול לשמש ממלא מקום. זאת אף שיש אין-ספור מינויים שמבוצעים באופן דומה כאשר אדם מגויס, אד-הוק, לשורות המדינה לצורך קבלת המינוי.
אלא שלא נוכל להתעלם מכך שבית המשפט המליץ גם המליץ על מינוי שופט בדימוס. ובכן, כיצד תירצו זאת? החזיקו חזק: לבית המשפט, כך טען פתאום ההרכב, יש סמכות ייחודית ובלעדית לחרוג מהוראות החוק ולמנות מי שאינו עומד בתנאיו, סמכות שנתונה רק לבית המשפט ולא לשר. בית המשפט רואה בעצמו מי שמוסמך להעניק סעדים העומדים בסתירה לחוק המפורש. בלי לנהל על כך דיון, וזה בהחלט שווה דיון מקיף, איפה היה הכלל הזה כשפסלו את השופט קולה כי החוק אוסר עליו עיסוק נוסף? יהא הכלל שיוצר בית המשפט אשר יהא, לפחות שיהיה כלל קבוע. אבל במחילת הארנב של לואיס קרול, שבה מתחולל המשפט הציבורי הישראלי, הכול יכול להיות וכלל לא ייתכן בו בזמן.
בית המשפט אף קבע כי יסכים להפעיל את אותה סמכות ייחודית לתת סעד המנוגד לחוק ולמנות שופט בדימוס, אף שאינו עובד מדינה, אם השר יגיע להסכמה עם היועצת המשפטית לממשלה. כלומר, עם אותם גורמים ממש הנמצאים בניגוד עניינים מובהק. כדי לשבר את האוזן דמיינו תרחיש שבו המפכ"ל צריך להגיע להסכמה עם חשודים כדי להתניע חקירה.
בית המשפט יצר קריטריונים כמעט בלתי אפשריים למינוי מלווה החקירה: עובד מדינה בכיר שאינו בצמרת הפרקליטות אבל בעל ניסיון בכיר בחקירות ותביעה פלילית. משל אנחנו מחפשים פיל ללא חדק או פרח שאינו שתול באדמה.
במצב הדברים הנוכחי אין שום סיכוי שלוחמי כוח 100 יזכו לצדק שלם, ואין שום סיכוי שהאמת במלואה תצא לאור. מבנה הכוח הנוכחי אינו מאפשר זאת
המנגנון חזק מהאמת
במערכה האחרונה התרחש בג"ץ "בחרנו בחיים". עמית, שישב בראש ההרכב, למעשה מסיים את האירוע אחת ולתמיד. פרקליט המדינה עמית איסמן, שבתחילת הדרך נגזרה עליו מניעות מפורשת בשל ניגוד עניינים רוחבי, מוחזר אל הזירה, ומתירים לו לטפל בפרשת הפצ"רית. יתרה מזו, בלעג לרש קבע בג"ץ כי בכלל אין חובה למנות פרקליט מלווה, ומדובר ברשות בלבד. מה שעמית טרם הצליח לבצע בדיון הנוסף על בג"ץ בוארון, תיקון פסק הדין שחמק לו בין האצבעות, הוא סוגר בזירה של איסמן.
בפאזה האחרונה של האירוע המשפטי יש התעלמות מוחלטת מהעובדה שהחקירה, שנוהלה ללא פרקליט מלווה, כלל לא מוצתה. כפי שפורסם בתקשורת, ראש אח"ם בועז בלט קבע כבר בתחילת הדרך שהיועצת המשפטית תישאר מחוץ לסיפור. שמעתם פעם על חוקר שמודיע בתחילת הדרך מי אינו קשור לפרשה? הנה, שמעתם. יתרה מזאת, שורת פעולות חקירה קריטיות ודרמטיות כלל אינן ניתנות לאישור ללא ליווי של פרקליט מוסמך. לכן כלל אי אפשר לראות בחקירה שבוצעה, ולו טכנית, חקירה שלמה.
עם פרוץ הפרשה חשבו רבים בתמימותם שאת העניין הזה לא יהיה אפשר לטייח. אלא שהמנגנונים חזקים יותר מהאמת, והם נעדרים שיקולים בסיסיים של אחריות לאומית.
אומר זאת בכאב אך בכנות: במצב הדברים הנוכחי אין שום סיכוי שלוחמי כוח 100 יזכו לצדק שלם, ואין שום סיכוי שהאמת במלואה תצא לאור. מבנה הכוח הנוכחי אינו מאפשר זאת.
אין פתרון אחר
הפתרון אינו יכול להיות המתנה למינויים "טובים" לתפקידים בכירים באכיפת החוק, שברובם מסוכלים או אינם מתאפשרים מלכתחילה. מדינת ישראל חייבת לאמץ את המודל המקובל בדמוקרטיות מערביות רבות ולהקים מוסד תובע מיוחד. מוסד זה חייב להיות בלתי תלוי לחלוטין ביועצת המשפטית לממשלה ובפרקליטות המדינה ולהחזיק בסמכות אקסקלוסיבית לחקור ולהעמיד לדין נושאי משרה בכירים במערכת אכיפת החוק והמשפט.
רק גוף חיצוני, חסין מנגיעות פוליטיות ומנאמנויות קבוצתיות, יוכל לנתק קשר גורדי כזה. חייב להיות גוף שיכול, בפועל ולא רק בתאוריה, לזמן לחקירה את פרקליט המדינה ואת היועצת המשפטית לממשלה, וכן את הכפופים להם. ללא קשר לפרשה מסוימת, כעניין של כללי משחק, לא ייתכן שיש גורמים שיש להם חסינות דה-פקטו מאימת החוק.