הצורך בשייכות, בקהילה ובמעטפת תומכת אינו ייחודי למגזר כזה או אחר. מדובר בצורך אנושי קיומי של כל אדם. בציבור הדתי, התשתית הקהילתית הזו כבר קיימת, פועלת ופועמת סביב בית הכנסת, המניין והחיים המשותפים. אך לצד החוזק הגדול, הקהילתיות מביאה איתה גם אתגרים מורכבים: סטיגמות, דעות קדומות וחשש מנידוי חברתי, שדווקא ברגע משבר עלולים להרחיק את המתמודד עם קשיים נפשיים אקוטיים מהמעטפת שהוא כל כך זקוק לה.
מעבר לכך, אדם שגדל בציבור הדתי סופג מגיל צעיר שפה, אמונה, ערכים ועולם דימויים פנימי עמוק. גם אם במעלה הדרך הוא שינה את אורח חייו ואף "הוריד את הכיפה", ועל אחת כמה וכמה אם לא, ה-"שפה התרבותית" הזו טבועה בזהותו. תהליך ריפוי והחלמה אמיתי חייב לגעת בשורשי הפחדים והמצוקות דרך אותה שפה מוכרת. השמה של מתמודד נפש במסגרות שאינן קשובות לרקע ממנו בא, פוגעת קשה ולעיתים אף מונעת החלמה ושיקום.
הצעדים לחיזוק בריאות הנפש במגזר
בדיוק כפי שהמערכת ידעה ליצור מסגרות שיקום ייעודיות לאוכלוסיות אחרות כמו הציבור החרדי או הערבי, כך קיימת חובה ליצור מענים ייעודיים לציבור הדתי והדתי-לאומי. זהו אינו פינוק ("Nice to have"), אלא תנאי קריטי להצלחת הטיפול והשיקום. בכלל ובוודאי שמדובר בילדים ונוער. כדי לתקן את המערך ולבנות רצף טיפולי שיקומי רגיש ומותאם, יש לפעול בחמישה צירים מרכזיים:
הקמת מסגרות טיפול ושיקום ייעודיות: הקמת תשתיות פיזיות ומסגרות מותאמות תרבותית לציבור הדתי-לאומי לאורך כל הרצף הטיפולי-שיקומי. מתן מענה השומר על אורח החיים, השפה והערכים של המטופל הוא כלי טיפולי ראשון במעלה.
מענה לנוער מתמודד, לרבות פנימיות פוסט-אשפוזיות מותאמות: סגירת החור הכואב ברשת הביטחון של הנוער הדתי-לאומי. המחסור העצום במסגרות המשכיות מותאמות לאחר אשפוז פסיכיאטרי או מסגרות שכאלה שימנעו את הצורך באישפוז, מייצר תלישות, נסיגה במצב הרפואי ופגיעה קשה ברצף החיים בגיל קריטי.
רתימת הקהילה ונרמול השיח: ניצול התשתית הקהילתית הקיימת כמקור תמיכה וריפוי, תוך מלחמה נחושה בסטיגמה. כשרבנים ומנהיגי קהילה מובילים שיח גלוי על קשיים נפשיים, ומגדירים פנייה לטיפול נפשי כחלק מהציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כשמדריכים בתנועות הנוער, הורים ומורים לא מסתירים אלא עוסקים בזה, מתנדבים בתחום ומעודדים בלי חשש ופחד מתן עזרה, הקהילה הופכת ממקור לחשש לרשת ביטחון תומכת.
נפש האדם דורשת מזור בשפה שהיא מבינה
הרחבת בתים מאזנים, מרפאות ופיתוח מעני שיקום יעודיים בתוך השכונות: הרחקת אדם מסביבתו הטבעית בזמן משבר מייצרת נתק. הסרת חסמים תכנוניים וביורוקרטיים להקמת בתים מאזנים, מרפאות ומסגרות שיקום בתוך הישובים והקהילות מאפשרת החלמה בסביבה הטבעית.
הכשרת רבנים, מורים, גננות, שוטרים וכל מי שבמקצועו פונה לקהל רחב כ- "סוכני חוסן": סייעות, גננות, מורות ומורים, רבנים, אחיות, רופאים ועוד, כבר בשלב לימודיהם יש להכניס קורסי חובה על חוסן וכלים לאיסוף חוסן, על מנת שהם יעבירו אותם לבאים תחת קורותיהם. כבר מהגיל הרך, לטעת בילד כלים להיגיינה נפשית, כי כולם זקוקים לחוסן. בנוסף, לאותם גננות, מורים ורבנים שפוגשים לעיתים את המצוקה ראשונים.
יש להעניק להם כלים מקצועיים לזיהוי מוקדם של נורות אדומות ולבניית גשר מוסמך ובטוח להפנייתם למטפלים מקצועיים בלבד. נפש האדם דורשת מזור בשפה שהיא מבינה. הענקת מענה מותאם, מכבד ורגיש תרבותית אינה רק המעשה המקצועי הנכון – היא חובה מוסרית וקהילתית ראשונה במעלה.