יוסף ויוחנן אמרו "עלינו לשבח" בהתלהבות גדולה ומיוחדת. הגיע היום הגדול! זמן רב הם מתכוננים לחג השבועות, יותר מכל שנה אחרת בעבר. לא. לא עוגות הגבינה עניינו אותם, גם לא הירק בבית המדרש, ואפילו לא הלימוד כל הלילה, עם כל קדושתו ומעלתו. השנה – הם הולכים באמת לקבל תורה מחדש! "לשם ייחוד – בשם כל ישראל!". מעמד הר סיני מחודש, בהר המוריה, שמשם יוצאת הוראה לעולם.
לאחר התפילה הם הלכו יחד עם כל חבריהם, הרגילים לעלות להר הבית, ובליבם תחושת רוממות עצומה. יוחנן היה נרגש. "אני רק בן 18", חשב בליבו, "והנה אני זוכה להיות הכהן הראשון העובד במקדש, לראשונה מזה אלפיים שנה!". הוא הביט בחבירו הטוב יוסף בהערצה. "כמה טוב לי שזכיתי להיות חברותא צעיר של בחור בשיעור ד', ככה יכולתי באמת להבין את כל ההלכות הקשורות בהנפת שתי הלחם". יוחנן נזכר שיוסף עוד מעט בן 22, וראוי לקנות לו משהו ליום ההולדת.
תוך כדי העלייה, יוסף ויוחנן מביטים לצדדים, סוקרים את הר הבית ואת הרחבה המוגבהת שבמרכזו, עליה עומד השיקוץ המוסלמי עם כיפת הזהב. בעיני רוחם הם רואים בניין שמחליף אותו, ויודעים שהם בעצם מניחים עוד מעט את היסודות לבנייתו. "שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית"!
בהינתן האות, הכל עבד מהר, ובדיוק לפי התכנון.
משה, אחד החברים שלומד איתם בישיבת "העולים בהר", החל לרוץ למזרח, ודני, חבר נוסף מהישיבה, רץ למערב. השוטרים ואנשי הוואקף התחילו לרדוף אחריהם, אלה אחרי הראשון ואלה אחרי השני. לרגע הזה יוסף ויוחנן חיכו. כל כך הרבה פעמים הם תירגלו את זה, והנה הכל עובד לפי התכנון. יוחנן רץ למקום המשוער של העזרה, כשהוא עם בגדי כהונה, חגור באבנט ויחף, ויוסף רץ אחריו להביא לו כלי לקידוש ידים ורגלים, וכמובן – את שתי הלחם! אותם שתי הלחם שהם למדו כל כך הרבה איך להניף אותם בהידור רב, כיאה לעבודת המקדש, ובפרט העבודה הראשונה אחרי אלפיים שנה.
אחד השוטרים רץ אחריהם, וכבר ממש התקרב. בנס הוא פתאום נפל. יוחנן בינתיים הספיק לסיים את קידוש ידיו ורגליו, וכבר אחז בשתי הלחם, מתכונן לקיים את מצוות ההנפה לעיני השוטרים והערבים שהתגודדו סביבם. לפני שיברך, אמר: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בשם כל ישראל!".
אבל פתאום נשמעו קולות נרגשים מהצד השני: "עצור!", נשמעה הצעקה.
יוחנן היה בטוח שהגיע שוטר נוסף מכיוון מסגד אל-אקצה, והפנה את המבט לראות איפה השוטר, ואיך לקיים את המצוה בשם כל ישראל מהר לפני שיעצרו אותו. אבל אז, הכתה אותו תדהמה.
במקום שוטר, הוא רואה מולו בחור צעיר, לבוש בגדי כהונה, חגור באבנט, שמחזיק גם הוא שתי לחם! יוחנן ויוסף היו בהלם. את זה הם לא תכננו בשום תרגיל ושום תרחיש.
הבחור התקרב עם עוד חבר, ואז יוחנן זיהה אותם. אלה היו שמעון וגדי, תלמידי שיעור ב' בישיבת "הבית השלישי". הם אמנם נפגשו מידי פעם בעליות להר, אבל לא באמת הכירו. "רגע!", מחשבה מהירה וחדה רצה במוחו של יוחנן, "מה הם חושבים לעצמם? הם נפלו על הראש? כמה התכוננתי לרגע הזה, למדתי, ביררתי, הכנתי ותירגלתי, ופתאום הם באים ברוב חוצפה, ובלי לתאם עם אף אחד להרוס לי את כל התוכנית?!".
תוך כדי שיוחנן מריץ מחשבות בראשו, יוסף התעשת וענה להם: "מה עצור?? אתם מפריעים פה! אנחנו באמצע מהלך היסטורי שכמותו לא היה אלפיים שנה!".
השוטרים והערבים היו בהלם, ונאלמו דום. הם הבינו שקורה פה משהו מעל לכל דמיון, וחיכו לראות מה מתפתח. אחד הערבים המשיך לצלם, וכך גם נשארו לנו כל התמלילים מוקלטים:
"איך אתה רוצה להניף שתי לחם בלי בגדי כהונה??", הזדעק שמעון.
יוחנן לא הבין. "אתה לא רואה שיש לי בגדי כהונה? זה בגד ממש דומה לשלך".
שמעון לא נשאר חייב. "זה ממש לא בגדי כהונה! אתה מחוסר בגדים, ולכן עבודתך פסולה, ואתה חייב מיתה בידי שמים, ומלקות בידי אדם. אתה בעצם גם לא כהן, כי חז"ל דרשו 'בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם'. האמת שגם עם בגדי כהונה אני בכלל לא בטוח שאתה כהן, אלא רק כהן חזקה, ואני כהן אמיתי, עם מגילת יוחסין, אבל זה כבר סיפור אחר. ואתה בטח שואל את עצמך למה אני טוען שאתה מחוסר בגדים – תסתכל טוב על האבנט שלך! זה אבנט הדבר הזה?? זה טוב בתור גארטל, לא בתור אבנט!".
יוחנן היה המום. ככה לערער על כל הבירורים שהוא עשה יחד עם יוסף?
"מי אתה שתפסול את האבנט שלי? מה אתה, פוסק הדור?".
"לא", ענה שמעון. "אני לא פוסק הדור, אבל הרמב"ם פוסק שהאבנט היה עשוי מבד פשתן לבן, ושחוט הפשתן היה כפול ששה. כל העניין של כלאיים באבנט זה בחוטי הצמר תכלת, ארגמן ותולעת שני שנשזרו על האבנט, ולא בגוף בד הפשתן, ככתוב 'מעשה רוקם'. ואתה, לובש מין אבנט שלא מקובל על הרמב"ם", סיים שמעון להסביר בטוב טעם.
יוחנן, הזדעק, "אתה מדבר איתי על הרמב"ם? מה לך ולרמב"ם?? אם היית פוסק כמו הרמב"ם, לא היית לובש את האבנט כבר מחוץ להר הבית ומסתיר אותו מתחת הבגדים. הרי הרמב"ם פוסק שכהן שלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אפילו במקדש, חייב מלקות, ולא הותר לו לחגור אותו אלא רק בשעת העבודה. אז אתה זה שחייב מלקות, לא אני!".
יוחנן הסתכל על פני הערבים הנדהמים מהוויכוח, והצדיק את עצמו: "לכן החלטתי ללבוש אבנט כדעת רש"י, שסובר שארבעת סוגי החוטים, התכלת, הארגמן, תולעת השני והפשתן, נשזרו יחד בגוף האבנט עצמו".
"לא הבנתי", מחה שמעון. "כדי לא 'להסתבך' עם הרמב"ם, אתה פוסק כמו רש"י? מה אתה, בשוק מחנה יהודה? ככה פוסקים הלכה?".
אבל יוחנן לא ויתר. "אז מה אם הרמב"ם כתב ספר מסודר ומפורט, זה הופך אותו ליותר צדיק וצודק מראשונים אחרים? על פי מה הכרעת דווקא כמוהו? וחוץ מזה – אתה מבין שאם העבודה שלך פסולה, אז אתה בעצם חייב כרת? כי הרי נכנסת לעזרה בטומאה על דעת שטומאה הותרה בציבור, אבל הרי זה רק לעבודה כשרה!".
"ואתה??", שאל שמעון, "אולי גם אתה חייב כרת?".
פתאום העיניים של יוחנן התמקדו בשתי הלחם ששמעון החזיק. "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? אתה עושה מאיתנו צחוק? הבאת שתי לחם שהם באמת כשרים להנפה? או סתם לחמים גדולים? ממש לא נראה לי שזה שיעור חזון איש".
שמעון הסתכל על שתי הלחם של יוחנן, וראה שהם באמת הרבה יותר גדולים מאלו שהוא מחזיק בידו. "תשמע", ענה שמעון, "גם ככה הלחמים האלה גדולים, 7 טפחים על 4 טפחים. חששתי שלא אצליח להכניס לפה דרך הבידוק לחמים גדולים בשיעור חזון איש, אז הכנתי רק בשיעור ר' חיים נאה".
מוחמד, איש הוואקף, לא יכל להתאפק. "תגידו לי, זו התורה שלכם? ככה מסחארה? מה זה, אתה בוסק בהלכה לפי הבידוק? שמעתי יש רחוב חזון איש בבני ברק, לא שמעתי על חכם נאה, אבל וואלק נשמע לי שני הרבנים האלה היו כועסים עליך טוף טוף אם ככה אתה עושה להם בלאגן בתורה".
יוחנן לא יכל שלא לחייך, אבל מיד נזכר ששמעון בעצם ממש הורס פה את הכל, ואולי גם חייב כרת. "תגיד לי, שמעון, אתה השתגעת? בקידוש אתה שותה שיעור חזון איש, בארבעת המינים ובארבע כוסות שיעור חזון איש, ואתה רוצה להגיד לי שפתאום פה בעבודת המקדש מותר להסתפק בשיעור הקטן של ר' חיים נאה?".
"מה הקשר?!", צעק שמעון. "במצוות שהזכרת מותר לי להחמיר, אבל פה – אסור שיהיה יותר מעישרון! אם אני מחמיר, העבודה עלולה להיות פסולה, והכל נהרס, וגם הכניסה לעזרה שוב בחיוב כרת, כי אין פה עבודה שתתיר את הטומאה בציבור!".
"ולהקל, מי התיר לך?" צעק יוחנן בחזרה, "אולי ההלכה היא כחזון איש? ואז הבאת פחות מעישרון, וכמו שאמרת בעצמך", חיקה יוחנן את קולו של שמעון בלעג, "ואז העבודה עלולה להיות פסולה, והכל נהרס, וגם הכניסה לעזרה שוב בחיוב כרת, כי אין פה עבודה שתתיר את הטומאה בציבור!".
השתררה שתיקה רועמת.
"מה הכוונה ציבור?", שאל השוטר. "אתם רוצים להגיד לי שאמור עכשיו להגיע לפה ציבור גדול? מי אישר את זה? אני צריך לדווח על זה בקשר!".
"לא, לא יגיע עוד מישהו", ענה יוחנן. "אתה יכול להיות רגוע. הכוונה שזו עבודה בשם כל הציבור".
שמעון התפרץ, "בשם כל הציבור?? אתה באמת חושב שהציבור מסכים שאתה תכריח אותו להיות שותף לדבר הזה?? הרי רוב מכריע של הרבנים מתנגדים לכל העניין הזה! וחוץ מכל הספיקות שכבר הזכרנו, יש עוד כל כך הרבה שאלות הלכתיות נוספות בכל העניין. מה כמות הסולת, האם אפיה בעזרה מעכבת, האם צריך מזבח, האם צריך שני כבשים או לפחות ראוי לשני כבשים, ועוד ועוד. נראה לך שהציבור מסכים שכמה אנשים בלתי מוסמכים ובלתי מוסכמים יקבלו עבורם החלטות הרות גורל כאלה?? ואתה עוד רוצה לומר לי שעל זה אמרת 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בשם כל ישראל'???".
"ומה הפתרון שלך לגבי הסכמת הציבור?", שאל יוחנן.
"פשוט מאד", ענה שמעון. "יש לי פה עוד כמה חבר'ה, יש לנו מניין, וזה הציבור".
יוחנן נבהל. "ואתה רוצה לומר לי שעל זה אתה אמרת 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בשם כל ישראל'???".
מוחמד הסתובב ואמר לשאר אנשי הוואקף שאיתו, "יאללה, בואו נחזור למשרד, אפשר להירגע. היאהוד האלה לא יצליחו לבנות שום מקדש, לא היום ולא אף בעם. וואלק, המקדש שלהם נשמע מאוד ילדותי, לא משהו שצריך לקחת מדי ברצינות".
"רק רגע מוחמד", פנה אליו שמעון בבהלה, "לפני שאתה נעלם, אתה יכול בבקשה לכתוב כתובת מייל, ולשלוח לשם במוצאי החג את הסרטון של מה שאירע פה?"
"יום טוב! אמירה לנוכרי!" – צעק עליו יוחנן.
"סתם קטעת אותי באמצע", השיב לו שמעון. "התכוונתי שיכתוב בשינוי. שבות דשבות במקום מצוה".
"מצוה? איזו מצוה?" – שאל יוחנן.
"מז'תומרת איזו מצוה?", התפלא שמעון, "שנוכל להראות לכל עם ישראל את המצוה שהוא קיים היום. בדרך כלל אנחנו משתדלים לצלם את כל מעשינו על ההר, לקיים: 'ושם נעלה ונראה'".
"אה. צודק", ענה יוחנן. "שאחרי החג כולם יראו איך החזרנו היום, אחרי אלפיים שנה, את השכינה לציון".
"לא אתם", תיקן אותו שמעון, "אנחנו החזרנו אותה".
"רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים 'בנה בית המקדש' – אל תשמע להן. ואם יאמרו לך זקנים 'סתור בית המקדש' – שמע להן. מפני שבנין ילדים – סתירה. וסתירת זקנים – בנין" (תוספתא ע"ז א, ג).
יפה. מעורר מחשבה!
קצת חושש שרק ת"ח יודעי בינה יבינו את המסר. נראה 'העולים' יזלזלו ויגידו שזה סתם פילפולים של התרחקות מהמקדש, ושעזבו אתכם מהלכה בואו נבנה כבר את המקדש.
יפה, אך חבל שארגון מורא מקדש לא משקיע את מרצו בשמירת המקדש גם מפני המוסלמים
למה אין אלפים בסיסוב שערים המתור לפי כל השיטות? וגם אותו מארגנמים אנשי העליה להר
יפה מאוד!! באמת מי שלא בעניינים לא ממש יבין את הדיונים ההלכתיים, אבל המסר עובר מעולה!
שטויות והבלים. כל הפוסל במומו פוסל. ניכר שהכותב אינו מכיר כלל את העולים להר.
חבל מאוד שאינו מכיר, כדאי לדעתי לחשוב איך להביא גם אנשים שעדיין לא עולים, להיכרות עם העולים להר הקודש.
מאחורי המאמר עומד לגלוג, גאווה, טיפשות, ניתוק מהמציאות, וחוסר רציונלית. בסוף הוא מצטט מאמר. המאמר שצריך לצטט לכותב זה בערך רוב חמישה חומשי תורה שלא רלוונטים מבחינתו.
סאטירה מזעזעת, התעלמות מוחלטת מכל מה שקדור לדיונים הלכתיים. ישנו גב רבני חזק למניפים, ישנה חוברת בשם "ביכורי מקדש" שדנה בכל השאלות ההלכתיות שהתעוררו בעקבות שנה שעברה, אבל "ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות" אז לכן עדיף לאנשי "יראים ממקדש" שקוראים לעצמם בטעות "מורא מקדש" לכתוב איזה מאמר סאטירי ששם ללעג את המניפים ואת רבניהם ולא להתייחס לשום פן הלכתי ומבלי לקיים דיון הלכתי עניני.
זה מה שקורה כשנגמרים הטיעונים ההלכתיים
ארגון "מורא מקדש" נגלתה ערוותכם…
חבל שאי אפשר לדון עם קווניקים בצורה עניינית. מניסיון. הם יסבירו את שיטת הרב טאו גם כשהיא לא מסתדרת עם דברי הרב קוק עצמו וגם כשהם נגד ההיגיון