בלי להיכנס ליותר מדי פרטים מסיבות מובנות, רק נאמר שמשהו לא טוב עובר על תלמידי בית הספר ועל ההורים שלהם. מין התנהגות שגורמת לי לתפוס את הראש במבט לא מאמין ולצעוק בתסכול: זה אשכרה אמיתי? באמת שלחו לי הרגע את הסיפור הזה? אבל איך? ואיפה הערכים? איפה בין אדם לחברו? איך בכלל אפשר להגיע למידת סדום כזו?
אתמול קיבלתי אחד מהסיפורים הכואבים שנתקלתי בהם, ולאחרונה נתקלתי בעשרות סיפורים ששלחו לי כל מיני אנשים בארץ ובעולם. בתמציתיות, אימא שיתפה אותי שהמשפחה שלה עלתה מארצות הברית, והילד המקסים שלה, שברוך ה' נתברך בכישרון כדורסל, תפס את המקום בקבוצה המקצוענית לנער אחר בבית הספר, וזה החליט להתנקם
בו.
איך הוא עשה את זה? הוא פשוט המריד את כל החברים וגרם להם שלא להגיע לשבת בר המצווה של הבן שלה, אף שהוזמנו במיוחד בשבילם חדרים בבית מלון. איך הנערים האלה הרשו לעצמם לבייש אותו ככה? נו, הגזמתם. מי ירצה להסתבך עם הנער המקובל של השכבה? וההורים? עצמו את העיניים ושתקו. כי איזה הורה ירצה שהילד שלו יסתבך
חברתית?
כאיש חינוך יותר מעשרים שנה וכמחנך זו השנה העשירית הגעתי למסקנה שכל עוד לא תהיה גישה הוליסטית שתתכלל הן את החזית של ההורים והן את החזית של המורים, וכל עוד בתי הספר לא יקצו תקן מיוחד לאיש צוות שירכז את העניין, כלום לא יזוז. כי בסוף מי שיקבע אם תלמיד יעבור חרם או לא אלו שני הגורמים החשובים ביותר: המורים בשטח
וההורים. ואם הם לא יעבדו ביחד, חבל לנו על הזמן.
יש כמה עמותות שפועלות בשטח. המובילות והמוכרות שבהן הן תעצומות, בראשות ד"ר אודליה אלקובי, שהקימה את האימפריה הענקית הזו ב-2011 וממשיכה להפיץ את הבשורה הייחודית שלה בשדה החינוך, וארגון מצמיחים, בראשותו של יוני צ'ונה, שמפעיל תוכניות במאות בתי ספר בארץ.
יוני, איך ההורים יכולים לזהות שהילדים שלהם הולכים לעבור חרם עוד לפני שהוא מתרחש?
"לא תמיד אפשר לזהות חרם מראש. פעמים רבות אחד המאפיינים של חרם הוא הפתאומיות, ולצערנו מאפיין נוסף הוא שחרם מתרחש הרבה פעמים בין חברים. המחשבה שהיינו יכולים או צריכים לזהות מראש ולמנוע את החרם היא מחשבה מכאיבה שמעוררת פעמים רבות בהורים רגשות אשם לא מוצדקים.
"המיקוד בעינינו צריך להיות שהילד שלנו ירגיש בנוח לשתף אותנו כשמשהו לא טוב קורה. אחד הדברים שאנחנו ממליצים להורים לעשות זה לשאול באופן ישיר את הילד. להגיד לו: שמעתי שהרבה פעמים כשילדים עוברים חרם או בריונות הם לא מספרים להורים. למה לדעתך ילדים לא מספרים? מה אתה צריך ממני כדי שתרגיש בנוח לבוא ולספר לי במקרה
שיקרה לך משהו לא טוב?"
מה מערכת החינוך עדיין לא עושה נכון והצוות החינוכי אמור לעשות כדי למגר את התופעה?
"כדי לטפל בתופעה של חרמות צריך לעסוק בשלושה מישורים: זיהוי, מניעה וטיפול. ברמת הזיהוי, אין היום במערכת מספיק הבנה שתאפשר למורים וליועצות לאבחן את הסיטואציות, והרבה מקרים של דחייה חברתית מקוטלגים כחרם. כמובן, בשני המקרים יש ילד סובל והמצב מצריך טיפול, אבל כדי לטפל נכון צריך קודם כול לאבחן נכון. מצד שני המערכת
מפספסת תוקפנות שמתרחשת בתוך חברויות, גם ברמת המדידות שמשרד החינוך עורך:
שואלים ילדים אם הם חוו תוקפנות, אבל לא שואלים אותם ממי הם חוו אותה – מחברים? מילדים פופולריים? יש לזה חשיבות גדולה.
"ברמת המניעה, המערכת צריכה לתת למורים ומורות כלים, תמיכה וזמן כדי לעסוק בבניית אקלים חברתי מצמיח בכיתה, לעבוד על נושאים של התמודדות עם לחץ חברתי, מה לגיטימי ומה לא לגיטימי במריבה, ליצור היכרות ואכפתיות בין ילדים, ערבות הדדית. אי אפשר לטפל ספציפית רק בחרם, כי חרם מתרחש כשיש אווירה ונורמות שמאפשרות אותו.
"ולבסוף ברמת הטיפול, הרבה פעמים התוקפנות החברתית באה מילדים חזקים חברתית. אם אנחנו המבוגרים פועלים בסנקציות ובענישה, לפעמים זה רק מחזק את הגיבוש של הקבוצה מול הקורבן, כועסים על הקורבן שהלשין למבוגרים ומתייחסים לילד המחרים שנענש כאילו הוא הקורבן וזכאי לאמפתיה ותמיכה. לכן גם ברמת הטיפול הצוותים החינוכיים
צריכים כלים לפירוק חרם בצורה חכמה."
מהניסיון שלך, האם ילדים שעוברים חרם יכולים להתאושש מזה כשיהיו מבוגרים?
"זה מאוד אינדיווידואלי, כמו בכל חוויה טראומטית. רבים מתאוששים, יש גם כאלה שחוזרים להיות חברים טובים של הילדים שהחרימו אותם. זה לא אומר שלא נשארים משקעים או כאב. יש לצערנו גם כאלה שהחוויה מעוררת אצלם קשיים שילוו אותם כל חייהם.
אגב, גם ילדים שהיו בצד המחרים נושאים לעיתים קרובות מטען רגשי כבד של אשמה וחרטה שממשיכות לרדוף אותם שנים ארוכות."