"רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת".
כל הסימנים מראים שפניו של צה"ל לתמרון עמוק בלבנון. גם אם זה יידחה בשבוע-שבועיים, בחודש או בשנתיים, בסוף זה יקרה. כניסה של צה"ל לעומק לבנון היא מאורע בלתי נמנע, וחשוב להפנים את זה.
צה"ל יצא מעזה כשהוא בטוח במאה אחוז שלמרות תרבות הסבבים נגד חמאס, את חולות הרצועה הזחלים של כוחות השריון לא יפגשו עוד לעולם, ולצה"ל אפילו לא היו תוכניות מגירה לכיבוש הרצועה. הוא כמובן טעה.
אבל לגבי לבנון לפחות זה היה על השולחן כל הזמן, וזה התרחיש הכמעט יחיד שדיברו עליו בצה"ל. תשאלו כל לוחם מילואים על מה התאמנו בגדודים בעשרים השנים האחרונות, מאז ימי מלחמת לבנון השנייה. צה"ל יודע – וזו תוכנית עבודה – שזה לא עניין של אם אלא אך ורק שאלה של מתי. את עזה צה"ל חשב להכיל לעולם ועד, לגבי לבנון אפילו אלופי הקונספציה ידעו שזה לא באמת יעבוד לתמיד, אבל כידוע, אם אפשר לדחות את הקץ ולקנות שקט בהכלה או בהסכמי גז אוויליים, למה לא? עד שזה מתפוצץ.
זה לא הולך להיות קל. אם צה"ל ילך עד הסוף, זה ידרוש זמן, הרבה ימי מילואים והרבה כסף. כזו היא ארץ ישראל, נקנית בייסורים ובדמים מרובים, תרתי משמע. מזל שאין עוד אופציות. כשאין חלופה, גם החלטה קשה מאוד נעשית קלה וברורה מאליה: צה"ל פשוט חייב להיכנס ללבנון ולשרטט קו צהוב חדש בגבול הצפון שיתבסס לפחות על קו הליטאני בחלק המערבי ויכלול רצועה גדולה באזור קריית שמונה, מטולה והר דב. עם ישראל חייב להבין שאין דרך שלישית. אין גם דרך שנייה. יש רק דרך אחת, והיא דרך של טנקים שפורצים את הגבול בדרך צפונה.
ערב התמרון הקודם, בחגי תשרי תשפ"ה, הזהירו אותנו מפני אלפי הרוגים. דיברו על זה לא רק בידיעות אחרונות ובערוץ 12, שהתאמצו להפיל את רוח העם; אלו גם הדברים ששמענו בתדרוכים פנימיים בצה"ל. בפועל צה"ל נלחם פחות או יותר מול שער ריק
אבל זה גם לא קשה כמו שזה נראה. ערב התמרון הקודם, בחגי תשרי תשפ"ה, הזהירו אותנו מפני אלפי הרוגים. דיברו על זה לא רק בידיעות אחרונות ובערוץ 12, שהתאמצו להפיל את רוח העם; אלו גם הדברים ששמענו בתדרוכים פנימיים בצה"ל. בפועל צה"ל נלחם פחות או יותר מול שער ריק. המחבלים ברחו והשאירו את מחסני התחמושת מאחור, הנמר המפחיד התגלה כקש נידף.
זה מה שיקרה גם הפעם. אין לנו מה לפחד. הם חלשים ואנחנו חזקים. איראן, סוריה ורוסיה כבר לא שם בשביל לסייע, סר צילם מעליהם, וה' איתנו, אל תיראום. עלה רש, אל תירא ואל תיחת. זה יהיה קל ויותר ומהיר יותר מהתמרון המתיש בעזה: בלבנון אין כמעט מנהרות, ואין שם חטופים. רק תנו לטנקים לדהור, תנו לדחפורים ולבאגרים לשטח, תנו ללוחמינו חופש פעולה – ותראו ישועות.
קוראינו הוותיקים זוכרים היטב, ולא בטוב, את הבוץ הלבנוני. ב-18 השנים מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד הבריחה בשנת 2000 בהובלת אהוד ברק נפלו כ-550 חיילים, כולל הנופלים באסון המסוקים. זה ממש לא מעט, אבל זה מחצית ממה שנפלו עד כה בשנתיים של מלחמת התקומה. ובכל זאת, מה שעברנו שם 18 שנה חייב ללמד אותנו שהפעם זה יהיה שונה בתכלית: ברצועת הביטחון בלבנון דאז צה"ל לא התנהג כבעל הבית. התושבים והחיזבאללונים הסתובבו בשטח בחופשיות, ואילו צה"ל התנייד בשטח בפחד מתמיד, בשיירות מאובטחות, במארבים ובפטרולים חרישיים מאימת מחבלי החיזבאללה. הכישלון היה כתוב וצרוב שם מראש, וכל הרוג נוסף היה רק עניין של זמן. למרות זאת הבריחה מלבנון בחסות אהוד ברק וארבע אימהות, כמו כל בריחה, הביאה עלינו הרג ושכול כפול ומכופל.
בפעם הזו, הלא היא מלחמת לבנון הרביעית, אנחנו צריכים להיכנס כשהיעד הוא להישאר ולספח ולצייר קו גבול חדש: תושבי הכפרים לא ישובו לעולם, השטח יהיה נקי, כל מי שנכנס לשטח הוא בן מוות, בדיוק כפי שנהוג בשטח הקו הצהוב ברצועה. שטח כבוש לא יוחזר עוד לעולם.
מה שבטוח הוא שאם המטרה הפעם היא עוד מאותו דבר, לשלוח את לוחמינו בפעם הרביעית ללבנון כדי לפוצץ כמה בתים, להרוג כמה מחבלים וליצור מציאות נוחה למשא ומתן ולהסכם עם חיזבאללה, עדיף לסיים את זה כבר כאן ועכשיו. לפי מה שמצהירים שרי הממשלה, זה נראה שונה הפעם. נחכה ונראה, לו יהי.
ממשלה אינה יכולה לצאת למערכה ארוכה בלי תמיכת העם, בלי שהעם מראה אורך רוח לעמוד זמן מתמשך במצב מלחמה שמשבש את החיים ופוגע בפרנסה. זה אומר להתלונן פחות ולחרוק שיניים יותר
"כָּל יֹשְׁבֵי הָהָר מִן הַלְּבָנוֹן… אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ".
השינוי הזה לא יכול לקרות רק בצה"ל או בקבינט. נוצרה כאן תרבות שמטילה את כל הציפייה, את כל האחריות ואת כל האשמה בכל דבר שקורה רק על כתפי הממשלה והעומד בראשה. זה לא עובד ככה. ממשלה אינה יכולה לצאת למערכה ארוכה בלי תמיכת העם, בלי שהעם מראה אורך רוח לעמוד זמן מתמשך במצב מלחמה שמשבש את החיים ופוגע בפרנסה. זה אומר להתלונן פחות ולחרוק שיניים יותר, ובעיקר לא לתת מקום לתקשורת המחלישה, שמחפשת את הרע ואת הכשלים. זו מלחמה. מתווה החינוך לא יהיה מושלם, החזרה לעבודה בלי מסגרות לא באמת עובדת, וכן, יש אנשים ומגזרים שייפגעו כלכלית ולא ממש יפוצו. בוקר טוב, כך נראית מלחמה. הקריאה 'תנו לצה"ל לנצח' מופנית גם אלינו. בואו ניתן לצה"ל לנצח.
ויש גם קרב התודעה, והוא קרב חשוב לא-פחות: חיים בקרבנו לא-מעט אנשים שגרו בגוש קטיף, גורשו ממנו וחולמים לחזור לשם. ועדיין, עם ישראל בהמוניו עוד לא שם. אני הקטן לא מכיר יהודי שזכה לגור בדרום לבנון כאזרח ישראלי. אם נמשיך לחשוב על דרום לבנון רק כעל רצועת ביטחון וארץ אויב, היא תישאר רצועת ביטחון מסוכנת ומדממת. אם נתחיל לחשוב אחרת ונרגיל את עצמנו שמדובר בשטח ישראלי לכל דבר, שרק בטעות ובעוול היסטורי הוצא מארץ ישראל המנדטורית ומגבולות המדינה שבדרך, אז ואך ורק אז יתחולל גם השינוי במציאות.
"וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם"; "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם… וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף".