התייחסות ליוזמה של פרופסור משה כהן-אליה, לפנות לנשיא ארצות הברית להטיל סנקציות על היועמ"שית ועל נשיא בית המשפט העליון.
א.
פרופסור משה כהן-אליה הוא אחד האנשים הפועלים בגבורה ובחכמה במאבק הציבורי-תרבותי שמתחולל פה במדינה בשנים האחרונות.
לא על כל דבר צריך להסכים איתו כמובן, אבל קשה להישאר אדיש נוכח נחישותו המייצגת רבים.
הוא לא מתנצל, לא מחפש ליטופים, מבין היטב את הזירה, ישר-דרך ומעורר השראה במעבר האמיץ שלו משמאל לימין, תוך שהוא עומד בפני הכפשות מכוערות ומשלם מחיר חברתי.
ב.
הבירור על היוזמה של הפרופסור הוא בירור פנימי בתוך מחנה שהמשותף לו הוא ההבנה שעם ישראל נמצא תחת מחנק נוראי שחצה כל גבול של מיעוט פרוגרסיבי בלתי נבחר על עם ישראל.
לאולם המטאפורי בו מתקיים הבירור הפנימי הזה קיבלו כרטיס חופשי כל מי שהתבטא, מחה, זעק ועשה ככל יכולתו לשנות את פניה של העריצות הזו.
הכיסאות בשורות הראשונות שמורים לרבים שהוכיחו גבורה, אומץ לב ובהירות.
מי לא יוזמן: מי שקרא לסנקציות על פעילי צו 9, על תושבי יהודה ושומרון או קרא 'Baiden save us', הוא אינו חלק מהדיון.
מי שעוד לא יוזמן, מטאפורית כמובן, לבירור הזה, הוא כל מי שלא פצה פה נגד הדיפסטייט הדורסני והפרוגרס החולני, ועכשיו נזכר להגיד ש'לא נכון לערב מדינה זרה'. צביעות היא לא חלק מהשיח פה.
ג.
אנחנו לא טהרנים. המיעוט הפרוגרסיבי שחצה כל גבול אפשרי – ראוי שיפעלו כנגדו בשיטותיו שלו. כך תוצב מול פניו מראה שיתכן שתגרום לו להפסיק לחבל. אם לא מאהבה אז לפחות מיראה.
מחנה ה"דיפסטייט" כבר הוכיח לנו פעם אחר פעם למה הוא מסוגל כדי להכריע במאבק הפוליטי ולשעבד את הרוב היהודי.
ד.
מגדלור לאומות: התפקיד האמוני של עם ישראל
עם ישראל נתפס בעיני אומות העולם כעם ייחודי – מקור האמת והמוסר. אומות העולם נושאות אלינו עיניים בציפייה לתשובות מהותיות לשאלות החיים, ולאמונה שהטוב מסוגל לנצח את הרע, ניצחון מהותי במאבק שבין העם הנבחר לבין הרוע העצמי שבמציאות.
לא בכדי, הנצרות והאסלאם נשענים על ניסיון מפורש לגנוב את בשורתנו האמונית ואת זהותנו הלאומית.
גם אם חלקנו רואים בעצמנו סתם עוד "עם ככל העמים", בעיני אומות העולם אנחנו לא אחר מאשר מוקד לציפייה גדולה להשראה אמונית ומוסרית.
ה.
ההתייחסות המסויגת להכרעת המיעוט הזה והחזרת הריבונות אל העם על ידי פניה לגורמים זרים אינה נובעת מנימוסים פוליטיים.
טהרנות יתרה או עיוורון לעוולות אינם כרטיס הביקור שלנו.
ההסתייגות נובעת מכיוון שהם לא הנושא פה. הנושא הוא אנחנו.
את המאבק לפירוק הדיפסטייט והשבת הריבונות לעם, חובה לנהל בנחישות ללא כחל וסרק, אך בבית פנימה.
פנייה לאומה אחרת כדי שתפתור לנו את הבעיות הפנימיות שלנו – שהן למעשה חלק מתהליך התבררות זהותי – מפוררת את קומתנו הלאומית. למרות שנראה כלפי חוץ שקומתנו נזקפת.
אנו מצויים בתהליך נוקב של התבגרות זהותית-ערכית.
במציאות הזאת, לו יצויר שגורם חיצוני פתר לנו בעיה חמורה ככל שתהיה אך אנו ונציגי הציבור אותם בחרנו נשארנו שפופי קומה וחלשים, לא פתרנו כלום.
נחדד: ניסיון לחיזוק האומה מבחוץ יכול להחלישה פנימית. משום שבכך הוחלשה עצמאותנו. ומנגד, ניסיון לחיזוק האומה מבית גם אם ייעשה בתקיפות ובאחריות – יוביל לעצמאות. יש תיקון המייצר פירוק, ויש פירוק המייצר תיקון.
ו.
גבולות השותפות: מחוץ לחדר השינה הלאומי
ודאי שמותר ורצוי לשתף פעולה עם אומות העולם – ברתימתן להתקפה באיראן, או בהתמודדות עם מגפה עולמית.
אך קיים גבול דק וברור: אין שום קשר בין בריתות בינלאומיות לבין הכנסת כוחות זרים ל"חדר השינה" בסוגיות פנימיות.
סוגיית בירור השיטה המדינית-משפטית-מוסרית שלנו, לצערנו, עדיין נתונה במחלוקת, בין צד שחפץ באוליגרכיה משפטית דורסנית, לבין הצד האמוני והמחנה היהודי, החפץ במדינה יהודית מוסרית, חירותית ומשגשגת הממלאת את ייעודו של נצח ישראל.
אלו תפיסות קוטביות, אך זו עדיין מחלוקת בתוך המשפחה. יהיו שיאמרו אף על סף גירושין, אבל עדיין בתוך המשפחה.
ז.
להכריע מבלי לפרק את חוקי המשחק
לו המחנה שמנגד היה רק גחמה של עריץ בודד, ייתכן שעזרה חיצונית הייתה מהלך מוסרי.
אך מולנו ניצב ציבור משמעותי בעל הון אנושי, חברתי, פוליטי וכלכלי הדוגל באותם רעיונות מנותקים.
ניסיון להכריע מיעוט ממשי כזה על ידי מעצמה זרה שובר את אבן היסוד של כללי המשחק הלאומיים – כן, אנחנו יודעים, אלו אותם כללים שהצד השני בעצמו מנסה לרמוס שוב ושוב. מי שמחפש פתרון קסם אמריקאי, מתעלם מתהליכי העומק שהעם הייחודי שלנו חייב לעבור בעצמו.
אך בשביל זה צריך להבין שיש ייעוד לנצח ישראל.
ח.
בגרות לאומית: להתעלות מול העולם
נכון, מפאת איומים על חיי האומה עלינו לפעול בנחישות להכרעת הדיפסטייט.
אך אם עם-הסגולה מתנהג כאחרון הילדים בגן שקורא בעצמו לגננת שתפריד בקטטה, אנחנו מורידים את קומתנו הנישאת, בעיני עצמנו ובעיני העולם, ולזה תיתכנה משמעויות בלתי צפויות חלילה.
ההסתייגות שלנו יוצאת מתוך אמון בגבורה לה אנו מסוגלים, שהיא הרבה יותר גדולה ומשמעותית מפנייה לנשיא ארצות הברית לסייע לנו.
כשהעם, שמלמד את העולם להאמין שהטוב בעזרת ה' ינצח, מיואש מעצמו – אז הרשעה שבתוכם מרימה ראש.
אך כאשר אנו מתעלים ומגלים גדלות, עוז, גבורה בהתמודדות עם הבעיות שלנו – האומות נזכרות שגם הן יכולות להיות טובות יותר.
העולם נטהר, האמונה בניצחון הטוב מתחזקת, והאומות משתוקקות להצטרף אלינו ואל הטוב הזה.
עמוד על רגליך עם ישראל!
במידה רבה פרופסור משה כהן-אליה מעורר באופן סמוי וקורא לחלקים בציבור – תנו אמון ביכולתכם להכריע בכוחות עצמכם.
אתם מסוגלים לכך!