זה בטח לא קורה אצלכם בבית
ואולי אתם לא מכירים את זה
אבל יש בתים (אני מכיר אישית)
שבהם הילדים משתמשים בידיים
כדי להעביר מסרים לאחים שלהם

ובבתים ההם (לא אצלכם),
יש משפט קבוע לאימהות:

"לא מדברים עם הידיים, מדברים עם הפה!"

וזה נכון (אמא תמיד צודקת).
אבל אתמול הבנתי
שאנחנו קצת שוכחים
שלפעמים צריך גם
לדבר עם הידיים.

ולפני שתאשימו אותי בהסתה לאלימות במשפחה, תנו לספר לכם סיפור מטלטל שקרה לי אתמול.

ישבתי בשורה השלישית באולם. כיסאות פלסטיק אפורים, מחברות פתוחות, בקבוקי מים חצי ריקים על הרצפה.
המרצה השלישית בכנס דיברה על נושא הפגיעות, ועל אומץ של נפגעים לשתף. אנשים הנהנו. מישהי לידי סימנה כוכבית ליד משפט.

כשהנושא הגיע לפגיעות מיניות
אישה בקצה השורה הרימה יד.
לא גבוה מדי. כאילו בודקת אם מותר.
המרצה חייכה אליה. “כן?”

היא ביקשה לשתף והתחילה לספר בקול קצת רועד על מקרה קשה שהגיע אליה, נערה שנפגעה.
ובתוך התיאור של זהות הפוגע – השתלבה לה מילה שאולי עלולה לפגוע באוכלוסיה מסוימת.

המשפט עוד לא הסתיים וכיסא חורק מאחוריי.
גבר נשען קדימה: “אהה סליחה, סליחה שאני מפריע אני רק חושב שזה לא כל כך מתאים להשתמש במילה כזאת.”

מישהי בצד ימין מצטרפת בהנפת יד כאילו מתלוננת לאוויר: “אנחנו בהרצאה על פגיעות, אי אפשר לדבר ככה, זה פוגע…”

ומשם – זה כבר לא היה סיפור. זה היה ויכוח.
קולות חוצים את החדר עוברים לי מעל הראש.
“תנו לה לדבר.”
“אבל יש גבול.”
“זה לא העניין עכשיו.”

המרצה שתקה, נתנה לויכוח להתנהל בערך דקה.

ואז, בעדינות לקחה את המושכות בחזרה
“רגע. בואו נעצור.
בואי, תמשיכי. מה קרה אחר כך?”

האישה הרימה אליה מבט.
העיניים שלה כבר לא היו אותו דבר.

“עזבי,” היא אמרה.
“לא משנה. כבר לא בא לי לשתף.”

המשפט הזה נפל בחדר כמו משהו שנשבר.

הגבר שהעיר קם להתנצל ולומר משהו על זה שלא לכך הוא התכוון, אבל המרצה לקחה נשימה עמוקה והחזירה אליה את הקשב.

“תראו” היא אמרה.
“יכול להיות שההערה הייתה נכונה.
אבל ברגע הזה – לא היה מקום בשבילה.”

“כשמישהו אוזר אומץ ומוציא משהו מהלב, ברגע הזה הוא לא צריך חינוך או תיקון, הוא צריך לדעת שהלב שלו לא ייפגע אצלנו, ושאיתנו הוא יוכל לפתוח אותו גם בפעם הבאה”

ההרצאה המשיכה
ואני ישבתי שם וחשבתי על הילדים שלנו.

כמה פעמים הם זורקים לאוויר איזו שאגת ניצחון במשחק שהם משחקים במחשב.

או כשיוצא לפעמים שהם כל כך מתלהבים מסרטון שהם ראו (ובטח חושבים אלף פעם לפני אבל לא מצליחים לעצור את עצמם כי זה ממש מגניב) ובאים להראות לנו "אמא את חייבת לראות את זה משהו ממש מגניב"

ולפעמים אנחנו רק שומעים או רואים והגבות שלנו כבר מתקמטות.
וכבר רצים לנו בראש כל הדברים 'הנכונים' שיש לנו לומר על המסכים,
והמשפטים כבר עומדים על קצה הלשון עם החינוך מוכן.

אבל ברגע הזה – הלב שלהם חשוף.

גם אם זה “רק משחק”,
וגם אם זה “רק טיקטוק”,
בשבילם זה לא רק.
זה משהו שהם אהבו.
שנגע בהם.
שמלהיב אותם.
שיוצא להם מהלב.
נרצה, או לא נרצה.

וכשלב שנפתח – אפילו קצת – זה רגע עדין.

זה נכון בדרמות הגדולות.
וזה נכון גם בדברים הקטנים של היומיום.

לפעמים –
דווקא אנחנו צריכים לשתוק עם הפה
ולדבר עם הידיים.

לחבק🫂.

כשהלב זוכר את תחושת החיבוק
הוא ירגיש עטוף ומחובק – גם כשנדבר.
ויהיה מוכן גם לשמוע מה יש לפה שלנו לומר.

אולי זה ייראה מוזר
אולי הם יופתעו
אבל בואו ננסה את זה
במפגש הבא עם הילדים
פשוט נחבק.

יאללה
בואו נתחיל קצת לדבר עם הידיים