מה מסתתר מאחורי "הטוב המשותף"? המסע מנאום השבטים לרבעון הרביעי

לפני שלוש שנים זו הייתה אזהרה בודדת, היום התנועה כבר מובילה סדר יום חדש. נעמה זרביב מנתחת את הניסיון להחליף את הזהות היהודית בשיח רדוד ומסבירה למה המודל הזה מסוכן לעתידנו. וגם: הקשר למגילת אסתר

צילום: הרבעון הרביעי

לפני קצת יותר משלוש שנים, פרסמתי פוסט אזהרה, בו ביקשתי ממי שפוגש את המילים "הטוב המשותף" או "הרבעון הרביעי" לפנות אלי כדי להבין לעומק במה המדובר. אצל רבים מחברי, זה היה נראה מנותק מהמציאות, אולי אפילו "קיצוני". אלא שמאז, תנועת "הרבעון הרביעי" הרימה הילוך, ואין שבוע, בו אני לא מקבלת שאלות ובקשות לחומרים שיסבירו לעומק במה המדובר. אז הגיע הזמן לעשות סדר.

התשתית: נאום השבטים והחלטת הממשלה

כדי להבין, צריך להכיר את "נאום השבטים", זה הנאום שבו פתח הנשיא רובי ריבלין את כהונתו כנשיא. זה לא היה סתם נאום. מסתבר, כי מיד לאחריו, התחילה עבודה של צוותי עשייה במטרה להנחיל את המסרים שלו לכלל החברה – מהאקדמיה, דרך עובדי המדינה ועד לצה"ל. הגוף שקיבל על עצמו רשמית להנחיל את הנאום לכולנו הוא תנועת "מעוז" בראשות יואב הלר. זה אפילו הצליח להיות מעוגן בהחלטת ממשלה 2461 (שנת 2017) במילים: "התכנית תפעל לביסוס שפה משותפת וממלכתית בקרב משרתי הציבור… ברוח נאום 'ארבעת השבטים' של נשיא המדינה".

התיאוריה: מזהות יהודית עמוקה לטוב המשותף

אז מה התיאוריה הזו באמת אומרת? ננסה להבין.
יש כאן כמה הנחות יסוד:
א. המדינה שלנו מורכבת מ-4 שבטים: דתיים, חילונים, חרדים וערבים.
ב. החרדים והערבים הם הציבורים שהאוכלוסייה שלהם גדלה ביותר.
ג. כיוון ששני ה"שבטים" הנ"ל לא ציונים – עוד מעט נהיה במדינה עם רוב לא ציוני.

ומרדכי היהודי לא הלך שולל אחרי הפוליטיקלי קורקט. הוא "לא יכרע ולא ישתחווה" – לא בגלל שהוא רצה לעשות דווקא, אלא כי הוא הבין שנקודת הזהות היהודית היא זו שעומדת למבחן

לאור העובדות האלה מה הפתרון המוצע? יש להפסיק לדבר על ציונות או על זהות יהודית, ולדבר רק על "הטוב המשותף". מכאן למשל, נגזרת העובדה שכאשר יש מפגשים של יהודים וערבים, אסור לדבר על שאלות כמו למי שייכת הארץ, ההמנון או הדגל, אלא רק על הדברים הרדודים המשותפים לכולנו כמו: רמזורים ופלאפל.

הביקורת: לא שבטים ולא יער

ומה הביקורת שנכתבה נגד נאום השבטים? את הביקורת הזו אפשר למצוא במאמר המפורט "לא שבטים ולא יער" של ד"ר אסף מלאך, אבל אותה כמובן לא לומדים במסגרת הקורסים להנחלת "השפה המשותפת"…

בראש ובראשונה, 4 שבטים? האם הערבים הם "שבט" זהה ליהודים במדינה היהודית? לשים אותם כשבט מקביל אלינו זה בדיוק הטשטוש שמוביל למדינת כל אזרחיה. בהמשך, החלוקה ל-4. האם היא חלוקה מדויקת? היכן כל המסורתיים או המאמינים שאינם שומרי תורה ומצוות? החלוקה הזו מתעלמת מרוב היהודים בארץ. סקרים מראים ש-80% מהיהודים מאמינים בה', וזה עוד לפני שספרנו כמה מניחים תפילין או עושים קידוש. החלוקה ל"שבטים" פשוט מוחקת את הזהות היהודית של רוב העם.

ולסיום, ההשוואה המקוממת בין הערבים לחרדים? אפילו היום ואפילו על רקע הסכסוך בנושא הגיוס, עדיין להשוות חרדים לערבים? להגדיר אותם כלא ציוניים? אולי הם לא מתגייסים לצה"ל ואולי הם לא בדיוק איך שרובי ריבלין רצה לראותם, אך שייכותם, תרומתם ודאגתם לכל יהודי יכולה להיות מושווית לערבים? אחרי המלחמה זה וודאי מזעזע יותר.

נשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין
נשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין. צילום: קובי גדעון, לע"מ

סימני זיהוי בשטח

השורה התחתונה של "הטוב המשותף" היא טשטוש. הצנעת האמת שלנו, העלמת הייחודיות של העם היהודי ובעיקר – ויתור על עומק הזהות לטובת שקט תעשייתי. כשאין זהות ואנו רק כמה "שבטים" במרחב, הדרך קצרה להפוך למדינת כל אזרחיה.

כשאתם שומעים מישהו אומר: "אני רוצה שכל אחד ייכנס לצבא ויצא כמו שהוא – חילוני יצא חילוני, דתי דתי, חרדי חרדי וערבי ערבי", או כשאתם שומעים את המושג "הטוב המשותף", דעו לכם שזה סימן מובהק – האדם הזה עבר הדרכות עומק של נאום השבטים.

בין סעודת אחשוורוש למציאות ימינו

בימים אלו של חודש אדר, אפשר לראות קצת נקודות נחמדות להשוואה. אחשוורוש היה אולי הראשון שהביא לעולם את "הטוב המשותף". מצד אחד הוא דואג שכל אחד ירגיש בנוח, מדבר לכל "עם ועם כלשונו", ומזמין את כולם לסעודה חגיגית שבה עושים כרצון איש ואיש. ומצד שני הזהות היהודית נמחקת. היהודים יושבים וסועדים כאשר כלי המקדש מבוזים ויחד איתם זהותם ושאיפתם הלאומית.

עוד נקודה בטוב המשותף של אחשוורוש היא השטחיות. כשהחיבור מבוסס על סעודות ורמזורים, אפשר דקה אחרי המשתה להחליט להשמיד, להרוג ולאבד. וכמובן כמו לאורך כל שנות הגלות מי שמזכיר לנו את זהותנו כשאנו שוכחים אותה זה דווקא המן… הוא זה שמזהה שיש כאן עם אחד למרות שהוא מפוזר ומפורד.

השורה התחתונה של "הטוב המשותף" היא טשטוש. הצנעת האמת שלנו, העלמת הייחודיות של העם היהודי ובעיקר – ויתור על עומק הזהות לטובת שקט תעשייתי

ומרדכי היהודי לא הלך שולל אחרי הפוליטיקלי קורקט. הוא "לא יכרע ולא ישתחווה" – לא בגלל שהוא רצה לעשות דווקא, אלא כי הוא הבין שנקודת הזהות היהודית היא זו שעומדת למבחן. הוא הבין שצריך להחזיר אותנו לתפקידנו הלאומי כי אם לא, אז כאשר אבדנו אבדנו…

במאמר הבא, אחבר את כל זה ישירות לתנועת "הרבעון הרביעי". מי שכבר הבין את הקשר – מוזמן לכתוב בתגובות.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך