בעוד עם ישראל נחשף לפרטי "תכנית ברק" – אותה אסטרטגיה פוליטית המבקשת לפרק את זהותה היהודית של המדינה ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה" – נשלף כעת אחד מכלי הנשק המרכזיים בארסנל הזה: המתקפה על הכותל המערבי. זהו אינו רק ויכוח על נדל"ן או על סידורי תפילה; זהו ניסיון פגיעה בלב הפועם של האומה, בשריד בית מקדשנו אליו נשואות עינינו מאז הציווי "ועשו לי מקדש", דרך שני בתי המקדש, אלפיים שנות גלות ועד דמעות הצנחנים בתשכ"ז וימינו אנו.
השימוש בזרם הרפורמי כחוד חנית במאבק הזה הוא שיא של ציניות, שאינו חדש.
התנועה הזו, שבמשך שנים מחקה מסידוריה את השאיפה לציון ואת הכמיהה לבניין המקדש, נזכרת פתאום בכותל רק כשבאפשרותה להופכו לכלי לניגוח פוליטי. עבור גלעד קריב וחבריו בקרן החדשה, הכותל אינו מוקד של קדושה אלא במה לפרובוקציות. מבחינה נפשית, הם שייכים לכיכר הבימה הרבה יותר מאשר לאבני הכותל; המטרה שלהם, כפי שתנועות אלו מצהירות לעיתים בגלוי, אינה "חופש פולחן" אלא פירוק המבנה המסורתי של היהדות.
כיוון שלמחנה הפרוגרסיבי אין רוב בציבור כדי להעביר את הגזירות הללו בדרך דמוקרטית, הם פונים לזירה המוכרת: בג"ץ. אותו גוף מסואב, המייצג קומץ קטן מהעם אך רודה ברוב באמצעות "אלימות משפטית", משמש כזרוע המבצעת של מי שרוצים לראות כאן מדינה חסרת זהות – בצלמם ודמותם.
הדמיון המצמרר בין הניסיון לכרסם בריבונותנו בכותל מבפנים, לבין הניסיון של אויבינו מבחוץ לפגוע בנו בשם "מבול אל-אקצא", צריך להדליק נורה אדומה לכל יהודי. חמאס מנסה לפגוע בלב בכוח הזרוע, והרפורמים, חברי תנועה דועכת שאת בתי התפילה שלה לא מצליחה למלא, מנסים יחד עם בג"ץ לכבוש את הכותל בחליפות וגלימות.
אך תכניתם נידונה לכישלון. דווקא עכשיו, כשהציבור בישראל מתחזק ושב לשורשיו, הניסיון לנתק אותנו מהקודש רק יביא לתוצאה הפוכה. עם ישראל יגבר על מבקשי רעתו, והכותל – יחד עם המדינה כולה – ישוחרר מעול בג"ץ וממזימות הפירוק.
הרכבת של גאולת ישראל יצאה לדרך, וחובת הממשלה לקבור את "תכנית ברק" הרעה, לנתק את אחיזת בג"ץ והרפורמים מהלב שלנו, ולהוביל את תהליך התיקון של מערכות המדינה – למערכת הפעלה יהודית אמיתית.