"כתוב לי חיבור על סמלי מדינת ישראל," מקליד התלמיד בתיבת הטקסט. "אבל תעשה שזה ייראה כאילו נער בן 16 כתב את זה. תשתמש באוצר מילים פשוט ותוסיף שגיאה קטנה". התלמיד חושש שהמורה להיסטוריה יגלה שהטקסט אינו פרי עמלו. הוא מבקש מהמכונה לזייף בינוניות כדי להישאר "אנושי" בעיני המערכת.
החשש הזה מסמן רגע היסטורי שבו מבחן טיורינג התהפך לחלוטין. מבחן טיורינג בודק אם מכונה יכולה להפגין אינטליגנציה אנושית משכנעת. המטרה הקלאסית היא שהמכונה תגרום לצופה להאמין שהיא אדם בשר ודם. כיום, כמה אירוני, המבחן פועל גם בכיוון ההפוך. אנחנו דורשים לעתים מהבינה המלאכותית להחביא את תבונתה המוחלטת, ומאלצים אותה לחקות את המוגבלות שלנו ובדרך מוזרה זו לבדוק עד כמה היא דומה לבינה "אנושית".
הצורך בזיוף המוגבלות של הבינה חושף את השבר העמוק בלב החינוך של העידן הנוכחי. המורה המצוי, שבכל מקרה רוצה להימנע מתרבות של שקר, עומד כעת מול דילמה שאינה קשורה רק לטכנולוגיה – האם עליו לעודד בתלמידיו שאיפה לאולטרה-מצוינות סינתטית או דווקא השלמה עם אנושיות סטנדרטית? האם עדיף תוצר מבריק שנוצר במשותף עם מכונה? או אולי כדאי להילחם על קולו הייחודי והבוסרי של התלמיד?
הסטנדרט החדש דורש מהתלמיד להביא תוצר שגובל בשלמות. בשיטה זו, תוצרי התלמיד נוסקים לגבהים שאיש לא הכיר בעבר.
כדי להבין את הדילמה, עלינו לבחון את הערך שניתן לתוצר הסופי. במשך עשורים הציון ייצג את איכות העבודה שהוגשה. כעת, הבינה המלאכותית הפכה את ייצור התוצר האיכותי למשימה זולה ומהירה. בתוך שניות מתקבל ניתוח מעמיק על דגל המדינה ומשמעות סמל המנורה. המידע זמין, הניסוח מושלם והמבנה הלוגי חף מכל פגם.
היכולת לייצר תוכן מהיר הולידה בשנים האחרונות גישה חינוכית הרואה בטכנולוגיה שלוחה ישירה והכרחית של המוח האנושי. התלמיד משמש כעורך ואוצר של המידע שהמכונה מפיקה. הסטנדרט החדש דורש מהתלמיד להביא תוצר שגובל בשלמות. בשיטה זו, תוצרי התלמיד נוסקים לגבהים שאיש לא הכיר בעבר.
למרות ההישגים המרהיבים, המצוינות המלאכותית הזו גובה מחיר פנימי כבד. השריר האינטלקטואלי של התלמיד עלול להתנוון מחוסר שימוש וחיכוך. כשאין צורך להתאמץ על ניסוח, תהליך החשיבה העצמאי פשוט נעלם. המקוריות הופכת מבחירה יצירתית לפעולה של ניהול ובקרת איכות בלבד. אנחנו מרוויחים מוצר מושלם, אך מאבדים את היוצר בתהליך העבודה.
השאלה הזו מחייבת אותנו להגדיר מחדש את ערכו של האדם במערכת. אם נבחר באולטרה-מצוינות, אנו עלולים לגדל דור ללא קול אישי. אם נתעקש על אנושיות סטנדרטית, נשאיר את ילדינו מאחור במירוץ הטכנולוגי.
אל מול אובדן החשיבה העצמאית ניצבת התנגדותם של מורים מסוג אחר. הם מבקשים מהתלמיד לוותר על הבינה המלאכותית ולבחור בדרך המפרכת והארוכה. זהו מרד מודרני המוכר לנו מסרטי מדע בדיוני למען הזכות להיות אדם פגיע, טועה אך מתפתח וחד פעמי בייחודיותו.
מאבק מסוג זה על האנושיות גוזר על התלמיד להציג תוצרים שלרוב הם רק "בסדר". בעולם תחרותי, התוצר האנושי נראה פתאום חיוור לעומת תוצר המכונה. המורה נאלץ לבחור בין פיתוח האדם לבין הצלחתו התפקודית בעולם. האם זו חובתנו החינוכית למנוע מהתלמיד כלים שיהפכו אותו למצוין? הדילמה הזו קורעת את הגדרת המצוינות כפי שהכרנו אותה עד כה.
השאלה הזו מחייבת אותנו להגדיר מחדש את ערכו של האדם במערכת. אם נבחר באולטרה-מצוינות, אנו עלולים לגדל דור ללא קול אישי. אם נתעקש על אנושיות סטנדרטית, נשאיר את ילדינו מאחור במירוץ הטכנולוגי. הדילמה הזו מחלחלת כיום לכל השתלמות מקצועית, לכל חדר מורים ולכל מחשבה טרומית על עבודת כיתה.
אנשי חינוך רבים מרגישים את כובד מישקלה של הסוגיה. הם מבינים שהם אלו שיקבעו האם נבחר להוביל אל עולם של תוצאות מבריקות אך ריקות מאדם, או שמא נהיה האחרונים שנלחמים על זכותם של התלמידים להיות טועים, ייחודיים וחד פעמיים.