שבע שנים שבהם חסרונו הגדול מורגש היטב; הארץ גועשת מאירועים פנימיים וחיצוניים, ומי שיודע לתת להם שם וביאור אינו איתנו עוד. הרב אלישע היה תלמיד חכם שכולו שליחות, הגדרת המשימה והבנתה, עם נכונות תמידית לבצע כל כמה שיוכל ויתבקש ולדעת לקחת על עצמו משימות לחיזוק הרוח והעם וכיצד לרתום לצדו אנשים.

ה"משך חכמה" על פרשת ויחי הפותחת ב"ויחי יעקב בארץ מצרים", מלמדנו שחיותו של יעקב בגלות מצרים לא ביטאה מרירות וקבלת עול, אלא את ההיפך הגמור – יעקב הגיע למצרים על מנת להיות שותף. כך אומר ה"משך חכמה": "יש מי שחי לעצמו (וגם זה טוב) ויש מי שחי למשפחתו, ויש מי שחי לארצו, ויש מי שחי לעולמו".

אדם יכול להמשיך להישאר חי לעצמו, אולי גם זה במצב מסוים אכן נכון, אבל יעקב אבינו חי לשם שליחותו ולשם המשימה האלוקית שאותה נשא. מאז כניסת יעקב למצרים אין יותר רעב, כי יעקב מבין את ייעודו ושליחותו הכללית. הוא כבר לא שבט נחשב לעוד שבט בארץ, אלא לאומה נושאת אחריות.

מורנו הרב אלישע זצ"ל היה גדול מאחיו, ודווקא הגודל הזה הביא אותו להקים ולייצב את הפרטים הקטנים בעולם של גדלות

לא ניתן לשאת בעול השליחות, להיות מוכן ולקחת בחלק משמעותי ללא מידת הענווה. רבים מוכנים לעמוד בראש, להקים מחדש, לעשות פעולות שיוצרות רושם גדול, אבל כמה מוכנים לקחת חלק אמיתי? להצטרף לשליחות, להיות חלק ממשהו גדול ולתת כתף מבלי לרדוף אחר כותרות?

אומרים שכעת לאחר המלחמה הצפון צריך חיזוק אמיתי. ואם נוריד את השליחות לקומת המציאות, הרי שהיא אינה מתבטאת בהורדת מלאכים משמים או הגעה לטקסי גזירת סרטים רבי רושם. פירושה האמיתי של שליחות הוא לבוא ולגור באחד מהיישובים הקיימים,  כחלק מחיזוק ערי הצפון המשוועות לכך.

להיות שליח זה לדאוג לחברותא נוספת שמוכנה לבוא ללמוד בישיבה בצפון, לעוד משפחת אברכים שתגיע כדי להצטרף לקידוש בבתי הכנסת בעכו, בכרמיאל בטבריה בנוף הגליל ובקרית שמונה. לא יכתבו על זה בעיתון, לא תזכה על כך לפרס ישראל, אבל תיקח חלק משמעותי בחיזוק שכונה יהודית נוספת בצפון.

הרב אלישע היה תלמיד חכם שכולו שליחות, הגדרת המשימה והבנתה, עם נכונות תמידית לבצע כל כמה שיוכל ויתבקש

לחיזוק השורות הללו, האדם זקוק ראשית כל לענווה גדולה ולרצון לתת כתף ורצון להעניק ללא תמורה. זו המשימה שדורשת אנשים שרואים את אלוקים ופחות את עצמם.

מורנו הרב אלישע זצ"ל היה גדול מאחיו, ודווקא הגודל הזה הביא אותו להקים ולייצב את הפרטים הקטנים בעולם של גדלות, ומי ייתן לנו תמורתו.