לפני חודשים מספר נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום בכנס החשב הכללי באוצר (חשכ"ל) שנערך בירושלים. נתניהו אמר אז: "אנחנו אתונה וספרטה. אבל אנחנו הולכים להיות אתונה וסופר-ספרטה". כלומר מצד אחד מדינה מערבית דמוקרטית, תכונה המבוטאת בשם אתונה, ומנגד מדינה היודעת להתנהל בכוחות עצמה מבחינה מוכנות ועוצמה צבאית, תכונה המבוטאת בשם ספרטה.
נתניהו תיאר את המרחב הקשוח בזירה הבין-לאומית ועד כמה הוא לוחץ ומנסה לבודד את ישראל, והוסיף את מסקנתו: עלינו לנהל כלכלה מותאמת. בהמשך דבריו אמר נתניהו שאף שהוא חסיד של השוק החופשי, ישראל תצטרך להיות בתקופה הקרובה "כלכלה עם סממנים אוֹטַרְקיים" (משק סגור).
לאחר הנאום הזה סערה המדינה כמה ימים. פוליטיקאים מהאופוזיציה קפצו על המציאה והזדעזעו עד עמקי נשמתם מהדימויים, אנשי תקשורת ליבו את האש, ובבורסה היו ירידות שערים, לכאורה עקב דבריו של נתניהו על קשיים כלכליים עתידיים. ולא רק זה, בוויקיפדיה תוכלו למצוא את הערך 'נאום ספרטה'. כל זה בגלל נאום אחד שבו דיבר נתניהו על הצורך להיות עצמאיים וחזקים כלכלית ולהתנהל ללא תלות במדינות העולם.
המילה ספרטה חזרה על עצמה שוב ושוב באותם ימים וזעזעה את נפשן הענוגה של אניני טעם רגישים ורכים. ספרטניות, לנוכח התרבות הנוכחית, המדגישה חולשה, רוך ללא גבולות וקושי לנשוך שפתיים, היא מילה גסה המעוררת אסוציאציות מפחידות, אגרסיביות ואלימות לכאורה.
לסיכום החלק המשעשע הזה נציין שלאחר מכמה ימים כינס נתניהו מסיבת עיתונאים נוספת והבהיר בה את דבריו.
כל ההקדמה הזאת באה כדי לספר על הספר 'שערי האש' מאת סטיבן פרספילד, שיצא בהוצאת מעריב. לצבא יהודי ראוי שיהיו מקורות השראה עצמאיים משלו, אך לצד זאת כדאי ללמוד מהתרבות הכללית ומהניסיון ההיסטורי כיצד עמד אחד הצבאות החזקים באתגרים עצומים. כמו בכל תחום הקשור לתרבות ורוח, לצד לימוד עמוק ואימוץ דברים רבים מהספר לנוכח החוויה האנושית הכוללת הקשורה לשדה הקרב, ראוי כמובן גם לנפות את מה שאינו תואם לנפש הלוחם הישראלי.
על כריכת הספר האחורית מצוין כך: "בשנת 480 לפני הספירה יצא צבא האימפריה הפרסית שמנה יותר משני מיליון איש לכבוש את יון ולשעבדה ולפתוח בפני הצבא הפרסי את הדרך לכיבוש אירופה כולה. בפעולה נועזת שמטרתה לעכב לימים מספר נשלח כוח מובחר של 300 לוחמים ספרטנים אל מעבר תרמופילַי ובמשך שבעה ימים בלמו הספרטנים את הצבא הפרסי האדיר.
"אומץ הלב שגילו הספרטנים שימש כהשראה ליוונים, שלאחר מכן אף התאוששו ובהמשך אף הביסו את הפרסים. מהקרב הזה נותר לוחם ספרטני אחד בשם קסאונס וכל הספר מסופר דרך תיאורו למלך פרס, לאחר שנתפס, את אופן לחימת הספרטנים. אך יותר מכך. את דרך חינוכם, לימודם, אופן חישולם בגוף ובנפש, כיצד אומנו להתגבר על פחד וכיצד הפנימו את הצורך בהקרבה למען כבוד וחרות עמם".
כמובן, כל תיאור של חוויה אנושית מתואר דרך משקפיים ערכיים, אך נפש האדם ושדה הקרב הם חוויה אנושית כוללת שבה מרכיבים רבים דומים בכל מקום ובכל זמן, ולכן הספר הזה רלוונטי מאוד, בוודאי לנוכח הרכרוכיות הרבה המובעת בתרבות הנוכחית.
כל תיאור בספר מלפני אלפי שנים ראוי שייקרא על רקע המסרים העולים היום מכל עבר. רק כך אפשר להעריך את הדברים כראוי. למשל, האופן שבו נתפסת המלחמה בימינו כדבר המוציא מהאדם כמעט בהכרח שחיתות אנושית. "המלחמה, לא השלום, היא שיוצרת את המידות הטובות. המלחמה, היא שמטהרת את המידות המגונות. המלחמה וההכנות לקראתה מבליטות את כל התכונות הנאצלות והמכובדות שיש באדם. היא מאחדת אותו עם אֶחיו וקושרת אותו בברית של אהבה לא אנוכית".
אין צורך להתבלבל. אנחנו כמובן שונאים מלחמות, אך חשוב לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה כדי שלא ליפול בפח הפרוגרסיבי הידוע. גם החשש משנאה כלפי האויב שמא תשחיתנו מתוארת בספר בצורה מאוזנת: "בלב האנשים ניעורה עתה סערת רגשות כלפי האויב, רגשות שלא היו בהם קודם לכן. לא הייתה זו שנאה אלא מעין סירוב לרחם עליהם".
"בפעולה נועזת שמטרתה לעכב לימים מספר נשלח כוח מובחר של 300 לוחמים ספרטנים אל מעבר תרמופילַי ובמשך שבעה ימים בלמו הספרטנים את הצבא הפרסי האדיר"
התיאור של החוויה האנושית העוצמתית של לוחם בשדה הקרב מתוארת בספר בצבעים חיים המתארים את פנימיותו של הלוחם בשעה כה מורכבת. פרספילד אינו עושה הנחות ואינו מייפה את המציאות, הוא מתאר אותה בעושר תיאורי, כפי שהיא בדיוק, וכל לוחם שהיה בשדה הקרב יזדהה עם הדברים בקלות.
פעמים רבות בימינו, בשל קושי מובן של מפקדים לעסוק בצורה אחראית בנפש הלוחם בשדה הקרב, ננטשת הסוגיה הזו ונשארת לידיים אחרות, של אנשים שלא תמיד עוסקים בה נכון. תיאור החוויה האנושית בספר יכול לסייע למפקדים בהמשגה של מה שעוברים כוחותיהם ואף הם וכיצד אפשר לאמץ את הרוח ולהתגבר מצד אחד, ומצד שני גם להיות קשובים ורגישים במידה הנכונה. הספר מרבה בתיאורים של כבוד האומה היוונית, חשיבות המלחמה על החירות, חישול האומה כולה וגם הלוחמים וגבורת המשפחות השולחות את בניהן.
גם הומור הוא מרכיב קריטי למפקד חסון, יציב ואמיץ. ההומור משדר קור רוח ועמידה איתנה ללא מורא. כך זה מתואר בתחילת הספר: "למרות האומץ יוצא הדופן שהפגינו כל הלוחמים, ספרטנים ותספים כאחד, הוכרז הלוחם הספרטני דיינקס כאמיץ מכולם. מסופר שבערב הקרב סיפר לו אזרח יליד טראכיס שמספרם של הקשתים הפרסים כה גדול עד כי כאשר הם יורים מטח אחד מסתירים חיציהם את עין השמש. דיינקס, מפוחד ככל שהיה מתחזית קודרת זו, העיר בחיוך: 'גם זו לטובה. כי נילחם בצל'".
'שערי האש', ספר מצוין וחשוב המלמד היטב על שדה הקרב בהקשרו הרחב, ואפשר רק לקוות שעדיין יש בצה"ל מי שמחלק אותו ולא רק ספרי ניהול מאוניברסיטת הרווארד.
