כמה פעמים יצא לנו להיכנס לקניון ולנסות להבין איפה הקאץ' בסצנה שבה ברצינות גמורה מי שבודקים שאנחנו לא בטעות מתכננים פיגוע הם מאבטחים ערביים?
נראה שהסצנה הזאת הזויה כל כך עד שהדרך היחידה שלנו להתמודד איתה היא להדחיק ולהמשיך הלאה בקניות, או מקסימום להסביר לעצמנו שזה כנראה דרוזי שעשה צבא ובטח בדקו אותו אלף פעם לפני שמישהו העז להציב אותו כאן. אבל האמת המרה היא שרובם המכריע של המאבטחים האלה הם מוסלמים או בדווים שלרוב אפילו אינם טורחים להסתיר את השיוך העצמי שלהם למה שמכונה העם הפלשתיני.
הסיפור הכי טרי התרחש ממש לפני שבוע, כשהתקשורת והשמאל הציגו את משפחת המאבטחים הערבית מבית חנינא כמשפחה תמימה ואת בנם כמי שהותקף על ידי שוטרים, ואילו תחקיר הקול היהודי גילה בבדיקה פשוטה כי מדובר למעשה במשפחה תומכת טרור, שכמו משפחות ערביות רבות שלחה את ילדיה ה'נקיים' לעסוק בעסקי אבטחה. כך יצרה המשפחה חברת אבטחה שעברה את כל האישורים תחת הרגולציה המפוצלת שננסה לפצח כאן. לפני כשבועיים נחשף דבר מעצרם של שבעה מאבטחים שעבדו בחברת אבטחה פרטית בגבעת זאב בחשד שסייעו להברחת שוהים בלתי חוקיים לתוך היישוב ומחוצה לו.
המאבטחים שרואיינו אפילו לא טרחו להסתיר את המשחק הכפול כשנשאלו מה יעשו אם המחבל יהיה מהכפר שלהם
הסיפורים סביב המאבטחים הערבים מטפטפים בקצב סדור ואינם מפריעים למנגנון ההדחקה הלאומי לפעול: מישהו זוכר את הפרשה שבה רעשה כל התקשורת כשהשר בן גביר שלף נשק על מאבטחים בתל אביב, ובקול היהודי נחשף שאחד מהם ישב בכלא על זריקת בקבוקי תבערה? במקרה אחר נחשד מאבטח במרכז הרפואי הדסה בירושלים שרצח את חברתו. בכתב האישום שהוגש נגדו מתואר כיצד רצח אותה באכזריות ושרף את גופתה באזור א-רם. ויש עוד רבים.
עיתון הארץ: 40% מהמאבטחים בירושלים ערבים
במציאות נורמלית לא היה צורך להרחיב בסיפורים מהסוג הזה כדי להבין שלא ממש הגיוני לגייס מאבטח בעל זהות לאומית ערבית למעגל אבטחה כלשהו שאמור להגן מפני פיגועים שעלולים לבצע ערבים.
נניח רגע לאין-ספור ענפי התעסוקה בישראל שמלאים בערבים שרבים מהם מצהירים על הזדהות לאומית פלשתינית גם אם הם נחשבים בעלי אזרחות ישראלית, אבל כיצד התמלא עד צוואר בכוח אדם ערבי אפילו ענף האבטחה, שנוצר למעשה בגלל העימות עם הערבים?
לפי תחקיר שפורסם לפני כחצי שנה בעיתון הארץ, כ-40% מהמאבטחים בירושלים הם ערבים, לרוב ממזרח העיר. זה אומר שחלקם אפילו אינם מוגדרים אזרחים אלא תושבים. המאבטחים שרואיינו באותו תחקיר אפילו לא טרחו להסתיר את המשחק הכפול, וכשנשאלו מה יעשו אם המחבל יהיה מהכפר שלהם השיב אחד מהם בזו הלשון: "מחבל הוא לא רק ערבי. לפעמים יש לו בעיה נפשית או שהוא מחפש נקמה כי הוא עבר משהו במשפחה. זה לא קשור מבחינתי אם זה יהיה ערבי או יהודי, אנחנו רואים שיש אירועים כאלה בכל העולם".
מאבטח אחר, שדווקא התאזרח לאחר תחילת העבודה, מסביר את הקושי שלו לירות במחבל ערבי: "אם בן אדם בא להרוג אותי, זה לא מעניין אם הוא ערבי או יהודי. אבל כן, זה לא פשוט".
רגולציית האבטחה בישראל
החוק בארץ גורם לאינפלציה גדולה בצורך במאבטחים. המשטרה מחייבת אבטחה בתנאי לאישור אירועים. רישוי עסקים מחייב אבטחה בתנאי לפעילות. כמובן, מוסדות חינוך מחויבים מכוח נהלים ממשלתיים להציב שומרים ומאבטחים בכל פעילות בתוך בית הספר ומחוצה לו.
כדי להבין מי אחראי לכשירותם של מאבטחים צריך להבין קודם כול שאין בישראל מערכת אחת שמנהלת את עולם האבטחה. מדובר בפירמידה רגולטורית מפוצלת שנעה בין המשרד לביטוח לאומי, משרד המשפטים וכמובן המשטרה. כל גוף אחראי לרכיב אחר, ולמעשה איש אינו רואה את התמונה המלאה.
חוק שירותי אבטחה
יש להבחין בין שלושה סוגי אבטחה שונים זה מזה לחלוטין. הסוג הראשון הוא אבטחה ללא סמכויות וללא נשק, כמו שומר לובי או נוכחות הרתעתית בסיסית. על פי רוב האנשים העוסקים בתחום אינם עוברים שום הכשרה ופועלים למעשה כמעט ללא פיקוח רגולטורי. זהו התחום הפרוץ ביותר, שאין בו כיום בקרה אפקטיבית, והוא נפוץ בעיקר באתרי בנייה ובאתרי תשתיות ולעיתים גם במרחבים אזרחיים. זאת אחת הסיבות שבתחומים הללו הצליחה לצמוח תופעת הפרוטקשן, שהתפתחה עם השנים לממדים בלתי נתפסים, עד שהיום אפילו הקבלנים חוששים משינויי חקיקה בתחום.
גם במשטרה וגם במשרד לביטחון לאומי – מכירים את תרחיש האימה של היפוך קנים, שבו במקרה של התפתחות כדוגמת אירועי שומר החומות מאבטח עלול להשתמש בנשק חוקי לצורך פעילות חבלנית
הסוג השני הוא אבטחה שיש בה סמכויות אך אין בה נשק – בודקים ביטחוניים, מאבטחים וסדרנים באירועים, בקניונים, במוסדות חינוך ובמבני ציבור. כדי למלא תפקיד כזה יש לעבור הכשרה ולקבל סמכויות מכוח החוק. את תוכני ההכשרה ותנאי הסף קובעת משטרת ישראל, והיא גם הגוף שבודק את מסוכנותו של המועמד על סמך המידע שבידיה. כל עוד אין מידע קונקרטי שפוסל את המועמד, הוא יאושר, בלי קשר להיותו יהודי או ערבי, וגם בלי קשר להשקפותיו.
אלא שהמשטרה אינה הרגולטור הבלעדי של חברות האבטחה עצמן. כאן נכנס לתמונה משרד המשפטים. לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, כל חברה המספקת שירותי אבטחה, חמושים או לא חמושים, חייבת ברישיון 'מארגן שמירה', שהמשרד מעניק. זהו רישיון פורמלי לחברה ולא בהכרח פיקוח יום-יומי על איכות כוח האדם שהיא מציבה בשטח. למשרד המשפטים אין מפקחים מטעמו. אומנם המשרד יכול לשלול רישיון מחברה, בין השאר באמצעות ועדה שחבר בה גם נציג משטרה, אבל בפועל זאת פעולה שקשה מאוד לבצע בגלל התנגשות עם חופש העיסוק.
הסוג השלישי הוא אבטחה חמושה. כאן הפיקוח הדוק הרבה יותר ובאחריות המשרד לביטוח לאומי. כאשר חברת אבטחה מבקשת להפעיל מאבטחים חמושים, היא נדרשת לקבל אישור ייעודי של המשרד. גם מנהלי החברה וגם המאבטחים עצמם עוברים בדיקות, והמשטרה בוחנת את מסוכנותם לצורך רישוי כלי הירייה. היתר כזה יכול להישלל אם מתקבלת קביעת מסוכנות ממשטרת ישראל.
למרות זאת גם בתחום החמוש יש כשל מובנה. בדיקת המסוכנות מבוססת בעיקר על רישומים פליליים ומידע מודיעיני, אבל אם מבקש הנשק שייך לקבוצת אוכלוסייה העשויה להיות איום עתידי, כמו ערבי ממזרח ירושלים, אם אין עליו אינדיקציה מודיעינית ספציפית, הוא יקבל נשק. אין כיום מנגנון חוקי שמאפשר למנוע רישוי על סמך השתייכות לאומית, מהסיבה הפשוטה שהעקרונות המשפטיים מציבים את זכויות היסוד, כמו איסור אפליה וחופש העיסוק, במקום גבוה יותר מהערכות ביטחוניות ומהשכל הישר.
הגורמים במערכות – גם במשטרה וגם במשרד לביטחון לאומי – מכירים את תרחיש האימה של היפוך קנים, שבו במקרה של התפתחות כדוגמת אירועי שומר החומות מאבטח עלול להשתמש בנשק חוקי לצורך פעילות חבלנית. אלא שבמציאות המשפטית הנוכחית עדיין לא נמצא פתרון לסכנה הזאת, ולכן כל ערבי שאין לו עבר פלילי או לאומני ישיר, יכול להביא לכפר שהוא מתגורר בו נשק חוקי לחלוטין.
בסופו של דבר מתקבלת תמונה של מערכת שבה המשרד לביטחון לאומי מטפל רק במקום שיש בו נשק בקצה, המשטרה אחראית לסמכויות ולבדיקות מסוכנות, ומשרד המשפטים מפקח על החברות ברמה הפורמלית, אבל אין גוף אחד שאחראי למכלול התמונה. על הרקע הזה מקודם חוק שירותי אבטחה, שאמור לאחד את כלל הרגולציה, חמושה ולא חמושה, תחת רגולטור אחד, ולהכניס למסגרת פיקוח גם פעילות שמירה ללא סמכויות. אלא שגם המהלך הזה תקוע בינתיים ברמה הפוליטית.
הנה קצת טעימות מאיך כל זה נראה בשטח.
מעדיף לישון בלי מאבטח
א' הוא מורה ותיק לשל"ח ועובד שנים לפי נוהלי משרד החינוך. "איכשהו תמיד החובשים והמע"רים שמגיעים הם חרדים, ומאבטח הלילה הוא ערבי", הוא מתאר את המציאות כפי שהוא חווה אותה בשטח. "כשאני מזמין מאבטח לילה מחברת אבטחה, אני לא יודע עד לרגע האחרון את מי אני מקבל, ואני צריך ללכת לישון כשלידי מאבטח ערבי ער. לפעמים עם קבוצה של בנות. ברור שברוב המקרים האלה אני מעדיף לישון בלי אבטחה".
א', מורה לשל"ח: "אם אני אנסה להתעקש על מאבטח יהודי, כמובן אני מסתכן שיצאו החוצה לתקשורת ויאמרו שאני גזעני וכל השטויות האלה"
נהלים דווקא יש במשרד החינוך: "יש למשרד חוקים מאוד קשוחים של מפתח מלווים. כמה מבוגרים צריך לילד, כמה מע"רים, באיזה שלב אתה צריך מע"ר, מתי צריך שניים. אתה מזין את הנתונים של הטיול, והם אומרים מה נדרש". אבל מהשלב שבו ניתן הפלט של בעלי התפקידים הנדרשים, לאיש לא באמת משנה מי מאייש אותם.
"אני כן חייב לבדוק את הרישיונות של האנשים שבאים אליי", מספר א', "אבל בפועל יגיעו אליי אנשים בהפתעה יום לפני הטיול בלי שיש לי באמת אפשרות לעשות עם זה משהו. ואם אני אנסה להתעקש על מאבטח יהודי, כמובן אני מסתכן שיצאו החוצה לתקשורת ויאמרו שאני גזעני וכל השטויות האלה".
ואיך אתה עם מאבטחים דרוזים?
"בסדר גמור. הם נלחמים בצבא ומתים איתנו, אבל לא הם מגיעים אלא מוסלמים. הנה, קח לדוגמה", הוא מציג תצלום של תעודת מאבטח: "מה אני יודע עליו? ערבי מוסלמי שדיברתי איתו קצת לפני תחילת הטיול, והוא אומר לי: ואללה, צריך שלום, צריך להעיף את חמאס, במקומם צריך רשות פלשתינית. זה דבר הגיוני?
"עוד תופעה שקיימת", טוען א', "אתה יודע כמה פעמים בבדיקת הרישיונות אני מגלה שזוג המאבטחים הם בכלל אבא ובן? לי זה מריח לגמרי כמו פרוטקשן. אין לי סטטיסטיקה מדויקת, אבל אין לי ספק שזאת תופעה רווחת".
וכך נוצרה מציאות שבה לפעמים סגל שלם של מורים, שרובו חמוש בכלי נשק פרטיים, אינו מספק לאבטחת טיול בגלל הדרישה של משרד החינוך לנשק ארגוני ולא לנשק פרטי, וכדי לסגור את הפינה חייבים להביא נשק ממסדי, שאותו מחזיק מאבטח ערבי.
שוק של זיופים
מ', בעל תפקיד ביטחוני, היה בעבר אחראי מאבטחים בחברת אבטחה שנתנה שירותים לאירועים שנערכו תחת כיפת השמיים. הוא מחלק בין מעגלי האבטחה. "מאבטחים חמושים זה תחום שכמעט אין בו טעויות", הוא טוען. "הרוב מחברות מסודרות ובעלי אישורים מסודרים, אף אחד לא רוצה לעשות טעויות בתחום הזה". למרות זאת הוא מודה שגם כאן ייתכנו זיופים, אך לטענתו זה קשה יותר. "הבעיות מתרבות מרמת הבודקים הביטחוניים ומטה, לסדרנים.
"רוב העובדים שמאיישים את הבידוקים הביטחוניים ואת הסדרנות באים מהמגזר", הוא מתבטא בזהירות. "אתה פוגש אותם שעה וחצי או שעתיים לפני האירוע, מקבל תמונות של התעודות שלהם ומעביר את התצלומים לבדיקת המשטרה. כאן נכנסים מלא זייפנים של תעודות. לא כל מי שנתן תעודת סדרן או מאבטח הוא האיש שעומד מולי. בטח לא באירועים גדולים, כמו במגרשי כדורגל ובהופעות של עומר אדם בפארק הירקון. וגם את התעודות עצמן, אתה חושב שהמשטרה בודקת לעומק ויודעת שאין כאן אנשים שמעורבים בהסתה ברשתות החברתיות לכל הפחות?
"לקב"ט בשטח יש עשר דקות לראות אותם ולפזר אותם בעמדות. גם קצין האירוע, האם יש לו כלים לבדוק את כל המאבטחים והסדרנים? נגיד ככה, אם תעשה עכשיו ביקורת באיזה משחק כדורגל, האם כולם שם יהיו נקיים? אני משוכנע שלא. האם יכולה להיות מציאות שהגיע לך מאבטח שיש לו עבר של הסתה ופעילות ברשתות? מאוד יכול להיות. ומי שיגיד לך שלא, או שהוא שקרן או שהוא שקרן", מסכם מ' את המציאות היום-יומית העגומה במערך האבטחה הישראלי.
החובה להציב מאבטחים התרחבה כמעט לכל תחום חיים: אירועים, עסקים, מוסדות חינוך, טיולים וקניונים. כך נוצר במשק ענף שלם בעל רגישות ביטחונית גבוהה במיוחד, אך בלי בעל בית אחד שמתכלל את הכול. הביקוש האין-סופי ומצוקת כוח האדם בצירוף בלבול ערכים בין זכויות הפרט ובין הזכות הבסיסית לביטחון לאומי יצרו את האבסורד שבו היהודים מוצאים את עצמם באבטחת בני הלאום שממנו בא האיום.
