בערב חנוכה הלך לבית עולמו בשיבה טובה המפיק ואיש הקולנוע האגדי ארתור אשר מיכאל כהן, והוא בן 98, ובאמתחתו 29 סרטים מצליחים, ששישה מהם זוכי פרס אוסקר. 

אבל כהן היה לא רק יוצר סרטים: "אבי נהג לומר שקיבל מהוריו שני דברים: שורשים וכנפיים", מספר בנו עמנואל, מרצה לקולנוע, יומיים לאחר תום השבעה. ואכן, ארתור עשה את הבלתי ייאמן: הוא העמיק שורשיו והיה נאמן לעמו, לארצו ולמורשתו, ועם זאת פרס כנפיים וכבש את העולם בסרטיו המצליחים. 

מסע שורשים 

"אבי נולד בבזל בב' באדר א' תרפ"ז, 4 בפברואר 1927, ונקרא על שם סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, ששימש רבה הראשון של בזל כארבעים שנה", מספר כהן. "הרב ארתור זכה לארח את הרצל בקונגרס הציוני הראשון". 

דמות המפתח הבאה בשורשיו של ארתור היא אביו, ד"ר מרדכי מרכוס כהן, עורך דין מצליח, מומחה במשפט עברי ופעיל ציוני. כאשר נקלע הרב קוק לשווייץ במלחמת העולם הראשונה, ד"ר מרכוס כהן הוא שהכיר בינו ובין הרב הנזיר. "הרב הנזיר היה בן בית אצל סבא", מספר כהן. "הוא היה סטודנט מצטיין לפילוסופיה ולפילולוגיה באוניברסיטת בזל, וסבי התיידד עימו". 

זמן לא רב לאחר מכן נפרדו הידידים איש מעל רעהו, והרב הנזיר ויתר על הדוקטורט ועל קריירה אקדמית ועלה בעקבות הרב קוק לארץ ישראל. "לימים תרם אבי לאות תודה את הספרייה של מרכז הרב, ואף דאג לתחזוקתה לאורך שנים. ככל הידוע לי, זוהי הספרייה התורנית הגדולה בירושלים אחרי הספרייה הלאומית". 

מתברר שתחת ידו של איש הפלא הקולנועי יצאו לא פעם מבצעים נועזים. ולא, לא מדובר בעוד סרט עלילתי

אחריות לגורל היהודים

ד"ר מרכוס נשאר בשווייץ והיה פעיל בהנהגה הציונית. "במלחמת העולם השנייה הוא הציל המוני יהודים שברחו מצרפת ומגרמניה לגבולות שווייץ. לרבים מהם השיג סרטיפיקטים, אשרות הגירה, שחלקם מזויפים. אבי ארתור נרתם אף הוא לפעילות זו. כבן 16 הלך עם אחיו הגדול, דודי, ליערות הגובלים בין בזל לצרפת והציל יהודים רבים שנמלטו מאימת הצורר הנאצי. הוא זכה להציל יהודים ממש בידיים. ביתם היה למרכז של פליטים וחכמים גם יחד, פתוח לכול, ובאווירה מיוחדת זו הוא גדל. לימים אמר כי שם ספג את תחושת האחריות העמוקה לעם ישראל. 

"אימו רוזה רחל, ילידת ברלין, הייתה משוררת ותרגמה לגרמנית כתבים רבים, ובהם כתבי הרב קוק וכתבי נתן אלתרמן. בשנות השלושים כתבה לתיאטרון בבזל טקסטים ארסיים נגד הנאצים". 

ד"ר מרדכי מרכוס היה גם מומחה למשפט עברי. "בסוף שנות העשרים יצאה בגרמניה האנציקלופדיה היהודית Das Jüdische Lexikon, והוא חיבר בה את כל הערכים של המשפט העברי. בשנת 4919 הזמין אותו משרד המשפטים לארץ להיות יועץ למשפט עברי ולעבוד על חוקה. לצערנו הוא לא זכה להשלים את המלאכה, ובשנת 1953 נפטר לבית עולמו. אבי היה אז רק בן 26, וזו הייתה לו טראומה גדולה. הוא היה קשור לאביו בכל נימי נפשו, ואת לימודי המשפטים למד רק כדי לכבדו, אבל אחרי כמה שנים הבין שליבו אינו שם". 

בעצם אביך נטה אחרי האם.

"אפשר לומר שכן, לפחות בפן היצירתי-אומנותי. הוא ירש ממנה את כישרון הכתיבה. עוד כשהיה ילד חיבר את ביטאון חדשות הקהילה וחילק אותו בבית הכנסת, וכשבגר עסק בכתיבה עיתונאית. הוא כתב בגרמנית שלושה ספרים על מדינת ישראל הצעירה, והיה כשלושה עשורים כתב של עיתון הארץ בשווייץ, עד סוף שנות השבעים. באותם ימים עוד היה הארץ עיתון ממלכתי וציוני, טרם פשה בו הנגע הפוסט-ציוני. אבא היה מאוד לא מרוצה מהכיוון של עיתון הארץ בעשורים האחרונים. הוא ראה בזה כשל ציוני וערכי וחוסר אחריות". 

שומר ציון 

בשלל הפרסים ופסלוני האוסקר שזכה בהם ארתור יש פרס אחד, אולי יוקרתי ונוצץ פחות בקהילה הבין-לאומית, אבל חשיבותו לא תסולא בפז: פרס שומר ציון. הפרס הזה, שנתן לו מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים של אוניברסיטת בר-אילן, משקף את תמצית הווייתו – כל חייו היה שומר ציון. 

"אבי פעל רבות למען ישראל בגלוי ומאחורי הקלעים", משתף כהן. "הוא משך בחוטים וקישר בין מנהיגי ישראל למנהיגי העולם ולאנשי התקשורת המובילים. ארבעים שנה היה חבר בהנהגה היהודית בשווייץ, ותמיד תמך בישראל. הוא כתב מאות מאמרי הגנה על ישראל. הנשיא יצחק הרצוג היה אצלנו בשבעה ואמר לנו שישראל אינה יודעת איזה חוב היא חבה לו. הוא השכיל להבין, ואולי הקדים בכך את זמנו, שאי אפשר לנתק בין גורל ישראל ובין גורל יהודי התפוצות". 

ארתור, איש העולם הגדול, ניצל עד תום את קשריו חובקי העולם כדי לעזור לישראל. מתברר שתחת ידו של איש הפלא הקולנועי יצאו לא פעם מבצעים נועזים. ולא, לא מדובר בעוד סרט עלילתי. "במרוצת השנים", מספר כהן, "גילנו שאבא היה פעיל במבצע של המוסד בשנות השישים, ובשבעה גילינו לתדהמתנו כי בשנות החמישים אבא תזמר על עסקה סודית בין ישראל לסין. עוד נודע לנו כי בשנת 1981 ידו בחשה עמוק בתקיפת הכור בעיראק. זה לא הפליא אותנו, כי הוא היה מיודד עם בגין והכיר אנשים הן במערב גרמניה והן במזרח גרמניה, באזורי הביון הרשמיים פחות. זכורני כי עזר ליונה באומל, אביו של החייל החטוף זכריה באומל, לדלות עליו פיסות מידע". 

אף על פי שהיה מיודד עם מנהיגים רבים בישראל, מעולם לא השלים עם התופעה המכוערת של השמצת ישראל בתקשורת הזרה. "הדבר הסב לו צער רב וגרם לסיומם של קשרי ידידות ארוכים שהיו לו עם אנשים מסוימים שהתברר לו כי הם חסרי אחריות".

קבלת הפנים למועמדים לפני הטקס נערכה בשבת, ואבי הלך אליה ברגל. בדרך חלף על פניו קישון במונית והציע לו טרמפ, אך אבי סירב בנימוס

על כנפי נשרים

ארתור זכה בשישה פרסי אוסקר על סרטיו. שלושה מהם בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר: 'הגן של פינצי קונטיני', 'שחור ולבן בצבעים', 'מהלכים מסוכנים', ושלושה מהם סרטים תיעודיים: 'נהר ללא שם', 'חלום אמריקאי', 'יום אחד בספטמבר'. 

מה הקסם של הסרטים של אביך? מה הוא הביא תמיד? 

"לאבי היה חשוב ליצור קולנוע אנושי, מרגש, אמיתי, שלא מסיח את הדעת בטריקים זולים. תחשבו לדוגמה על יצירות מופת שלו, כמו 'תחנה מרכזית ברזיל' או 'כשהנערים שרים'. אבא עסק בסיפור האנושי האותנטי. היו לו שלושה כללי 'לא תעשה' קולנועיים: בלי בוטות מינית, בלי אלימות ‫ובלי פעלולים מלאכותיים. זה גם מסביר למה הסרטים שלו לא היו שוברי קופות. אלו סרטים מיוחדים לקהל שרוצה לראות סרטי איכות שיש בהם תוכן ועומק אנושי. 

"בשנת 1970 הוא זכה באוסקר השני שלו, על הסרט 'הגן של פינצי קונטיני', המספר את הסיפור של משפחה יהודית באיטליה בזמן השואה, שלאט לאט החוקים האנטי-יהודיים חונקים אותה, ובסוף היא מובלת לתאי הגזים. זה היה סרט השואה הראשון שהכה גלים בעולם, והוא נעשה בעדינות ובאיפוק רב, ובזה גדולתו". 

אתה זוכר את הרגעים שבהם אביך זכה בפרסים? 

"בטח, הוא לקח אותנו לסטים ולצילומים, ומדי פעם גם לקח אותנו לטקסי אוסקר. אני זוכר את המתח ואת כסיסת הציפורניים לפני ההכרזה על הזוכים. כשאבי זכה באוסקר על 'הגן של פינצי קונטיני' התמודד מולו אפרים קישון, יוצר הסרט 'השוטר אזולאי'. קבלת הפנים למועמדים לפני הטקס נערכה בשבת, ואבי הלך אליה ברגל. בדרך חלף על פניו קישון במונית והציע לו טרמפ, אך אבי סירב בנימוס. בסוף, כשאבא גבר על קישון בתחרות, קישון אמר: היהודי הגלותי ניצח את הישראלי". 

היה לו חשוב להביא לקולנוע גם משהו מהיהדות? 

"היה לו חשוב ליצור סרטים אוניברסליים והומניסטיים. הוא שאף להחדיר דרכם את ערכיו, ובכללם ערכים יהודיים כמו חיי משפחה, הורות וחינוך. הוא לא עשה סרט על שור שנגח את הפרה. זה לא אומר שאסור שיהיה בסרט שום סממן פרטיקולריסטי יהודי. בסרטו 'הגן של פינצי קונטיני' יש סצנה נהדרת מליל הסדר, והסרט 'מהלכים מסוכנים' מספר על יריבות בין שני אלופי שחמט שאחד מהם יהודי, ומסתיים כשהגיבור אומר שמע ישראל על מיטת חוליו". 

איך יהודי מסורתי כמוהו השתלב בהוליווד?

"הוא אהב מאוד מאוד לחבר בין עולמות. אך יש להודות, הוא היה עוף מוזר למדי בהוליווד: יהודי, ציוני, שומר מסורת. הוא אהב להזמין לחגים יהודים מתבוללים מהוליווד ולהעניק להם חלק מהזהות ומהחוויה היהודית שאיבדו". 

אתה למדת קולנוע במעלה. איך זה לעסוק בקולנוע כשיש לך אבא כזה? 

"כשהייתי צעיר היה מאוד מאתגר להיות 'בן של'. עם הזמן הפדיחה הפנתה את מקומה לגאווה, והיום אני מאוד גאה בו וגם מעביר קורסים על הסרטים שלו. זכיתי לעבוד לצידו במשרד שלו וללוות אותו בקריירה המקצועית. אבל מעבר להיותו יוצר בחסד הוא היה אבא אוהב, מחבק, חם, מפרגן ומפנק, אולי מפנק מדי".

הסרט האחרון של ארתור יצא בהיותו בן תשעים. כעבור ארבע שנים, בשנות הקורונה, החליט שזהו זה, סוגרים את הבסטה בבזל ומצטרפים לילדים ולנכדים בארץ ישראל. בן 94 עלה ארצה עם רעייתו נעמי תבדל"א, בתו של השר משה חיים שפירא ז"ל, ממייסדי המפד"ל, והשתקע בעיר הקודש ירושלים. 

הציוני הנלהב בליבו ובנפשו, שחייו היו קודש למען מדינת ישראל ורוחו היוצרת שוטטה חופשית על פני ארצות וימים, התאחד באחרית ימיו עם אהבתו הגדולה וזכה להיטמן בהר המנוחות. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.