בימי החנוכה, כשאנו מוסיפים את "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון, אנו מודים על הניסים, הפורקן, הגבורות והתשועות. אך ישנו הבדל בולט בין הנוסחים: בעוד שבנוסח אשכנז (וגם ספרד) מוסיפים "ועל המלחמות" – ביטוי מתבקש לאור הניצחון הצבאי על היוונים – בנוסח עדות המזרח המילה הזו נעדרת לחלוטין. הם מודים על "נפלאות ונחמות", אך המלחמה? איננה.

מדוע הושמט הזיכרון של המלחמה עצמה? הרב רפאל שנור, רב שכונת מעלה הזיתים בירושלים, מציע בסרטון חדש הסבר יפה ששופך אור על מהות הנס.

הנשק הסודי של החשמונאים

התשובה מתחילה בספר תשב"ץ קטן, שכתב רבי שמשון ברבי צדוק, תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג (מגדולי פוסקי אשכנז שישב בכלא לאחר שסירב שיפדו אותו בסכום מופרז). התשב"ץ מביא מנהג לכפול את הפסוק האחרון של מזמור "ויהי נועם" ("אורך ימים אשביעהו…"). הסיבה? הגימטריה של המזמור הכפול מגיעה ל-130, כמניין "הכהנים".

התשב"ץ חושף סוד היסטורי: בני חשמונאי, הכוהנים, היו אומרים את המזמור הזה ("יושב בסתר עליון") 7 פעמים לפני שיצאו לקרב. זה היה ה"נשק הסודי" שלהם. הרמז לכך הוא שהאות ז' חסרה במזמור, סגולה לכך ש"כלי זין" (כלי נשק) לא יוכלו להזיק לאומר אותו.

הגנה או התקפה?

כאן מעלה הרב שנור שאלה נוקבת: הרי מזמור "יושב בסתר עליון" הוא מזמור של הגנה פסיבית ("בצל שדי יתלונן", "באברתו יסך לך"). לוחמים שיוצאים לקרב זקוקים לתפילה על התקפה, על תכסיסי מלחמה וניצחון (כמו "המלמד ידי לקרב"). מדוע החשמונאים בחרו דווקא במזמור שמדבר על מחסה ומסתור?

זה לא מלחמה, זה נס

התשובה טמונה ביחסי הכוחות. לפי חישובו של רש"י (בפרשת וזאת הברכה), הכוח החשמונאי מנה כ-13 איש (מתתיהו ובניו) מול רבבות יוונים. קרב של 13 מול 20,000 אינו יכול להיקרא "מלחמה" במונחים אנושיים. בסטנדרט צבאי, זהו אירוע חסר סיכוי.

במצב כזה, מסביר הרב שנור, לא צריך טקטיקה צבאית – צריך הגנה אלוקית טהורה. החשמונאים הבינו שזהו לא קרב רגיל, אלא אירוע שבו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". הם לא היו זקוקים ל"סיעתא דשמיא במלחמה", אלא לנס הגנה מוחלט שישמור עליהם בחיים מול הבלתי אפשרי.

זו הסיבה המדויקת של בני עדות המזרח: השמטת המילה "מלחמות" מדגישה שמה שקרה שם היה מעל ומעבר למושג מלחמה. זה היה נס אלוקי טהור שבו הקב"ה נלחם, והחשמונאים רק היו צריכים לחסות בצל כנפיו.