בדרך ממצרים לירושלים, בתחנת ביניים, קיבלנו תורה מן השמיים. המטרה של כל הדרמה הזו בלב המדבר פשוטה למדי: שם, בארץ ישראל, תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש – תקימו מדינה יהודית בארץ ישראל. וכעת, כאן בסיני, תקבלו את החוקה, חוקת נצח למדינה היהודית, וזאת התורה לא תהא מוחלפת. זכות גדולה ואחריות כבדה: ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ.
לא תמיד קל להיות בן בכור. אנו אומרים מדי יום "אשר בחר בנו מכל העמים", אות שזה דבר העלול להשתכח. אבל מהשליחות הזו אי אפשר באמת להתחמק, הרי התורה נכפתה עלינו הר כגיגית, חי אני נאום ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם. מדינה יהודית תהיה כאן, נרצה או לא נרצה, נפריע או נעזור. כאן בונים מדינה יהודית על פי התוכנית האדריכלית שניתנה לנו בסיני, גם אם לפעמים הפועלים מעט עצלים.
זו תהיה מדינה נהדרת, יפה נוף משוש כל הארץ, מדינה שהתורה היא נר לרגליה ומצפן לפניה. זו תהיה מדינה שהיא גן עדן עלי אדמות, שיהיה בה בית משפט יהודי, מדינה שעסוקה בבניין הארץ על כל גבולותיה ודואגת לגר, ליתום ולחלש, מדינה שהיא נס להתנוסס בפני כל הגויים, מדינה נטולת אויבים. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך – קץ המלחמות. ונתתי שלום שבארץ ושכבתם ואין מחריד, וחרב לא תעבור בארצכם.
באין-סוף מאמרי חז"ל מופיע הרעיון שהתנאי היסודי לקבל תורה הוא מידת הענווה, עמדת הנפש שמבינה שיש דברים גדולים מאיתנו, שיש דברים נסתרים, וגם ענווה לקבל שלא כל התורה נמצאת אצלנו, שיש תורה, תורה גדולה, גם אצל אחרים, כולל רחמנא ליצלן בישיבות אחינו הספרדים מצביעי ש"ס, במיר, בפוניבז' ובכוללים של בוחרי יהדות התורה. זה – ותנאי בל יעבור: וייחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד בלב אחד.
אנו מלאי קצף וחוסר סבלנות מחריד כלפי חטאיהם או מגרעותיהם של אחינו החרדים, משתמשים במילים מגונות על חטא האי-השתתפות במלחמה, מהרהרים לפעמים בסתר הלב שמוטב לו היה להם לחרדים הר סיני משלהם, שאנחנו לא רוצים בתורה שלהם, תורה שיש בה דגש על ממד הפרטיות
ושוב חשוב לזכור שהאחדות שאנחנו מדברים עליה הרבה כל כך בסמינרים של בני עקיבא, רלוונטית גם כלפי אחינו החרדים. זה תנאי לתורה, תנאי לארץ ישראל ותנאי לגאולה. משום מה קל לנו יותר לדבר על אחדות עם אחינו החילונים, כולל חילונים בועטי תורה. אנו נוטים להתייחס לחטאיהם, שלפעמים גדולים עד מאוד, בסלחנות יתרה, אף שהם חטאים שהתורה קראה להם תועבה, חטאים של חילול שבת בפרהסיה, חטאים של טומאת מאכלות אסורות, חטאים של אכילת נבלות להכעיס ולתיאבון.
לעומתם אנו מלאי קצף וחוסר סבלנות מחריד כלפי חטאיהם או מגרעותיהם של אחינו החרדים, משתמשים במילים מגונות על חטא האי-השתתפות במלחמה, מרגישים מרוחקים, מהרהרים לפעמים בסתר הלב שמוטב לו היה להם לחרדים הר סיני משלהם, שאנחנו לא רוצים בתורה שלהם, תורה שיש בה דגש על ממד הפרטיות, תורה שמוותרת על מצוות מלחמת הארץ ועזרת ישראל מיד צר.
אני לא רוצה ולא מוכן לוותר עליהם. גם אם תגידו שהם מוותרים עליי, זה לא יעזור. אני לא מוכן לשנוא אותם כפי שאני מרגיש שמצפים ממני חלקים מהמגזר. השותפות שלהם בצבא חשובה, אפילו קריטית, והתורה שלהם חשובה וקריטית לא-פחות. בכנות, יש בתורה שלהם עוצמה, שקידה והתמסרות שהלוואי שהיינו רואים קצת יותר במחוזותינו. ילד חרדי עול ימים משנן מסכתות בעל פה כשילד בגיל שלו בממ"ד בקושי סיים אפילו פעם אחת חמישה חומשי תורה ומסכת וחצי במשנה, ובוגר ממ"ד מצוי אינו יודע לקרוא אפילו כתב רש"י. ילד דתי ביסודי זוכה היום במצב הכי מפרגן לשמונה שעות קודש בשבוע. זה המצב, והוא הזוי. אל תצביעו לי על יוצאי הדופן או על מוסדות התתמ"ד. זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, ואילו אצל החרדים ילד עַם הארץ הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
בואו נבדוק את עצמנו באילו שיעורים של הילדים נשקיע במורה פרטי: מתמטיקה ואנגלית או משנה וגמרא? ומי הם כוכבי התרבות שלנו, אל מי אנחנו נושאים עיניים, כמו מי אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים? האם מתחפשים בפורים לרב עובדיה או לחייל בצבא? האם אנו מחפשים שידוך לבן או לבת לפי רמת ההשתכרות או 'המקצוע המכובד', או שבראש ובראשונה חשוב לנו להשתדך עם בני תורה? ומה הכי חשוב לנו שיקרה כאן בארץ הזו, איזו מדינה חשוב לנו לראות, מדינה חזקה כלכלית או מדינה יהודית?
אני לא רוצה ולא מוכן לוותר עליהם. אני לא מוכן לשנוא אותם כפי שאני מרגיש שמצפים ממני חלקים מהמגזר. יש בתורה שלהם עוצמה, שקידה והתמסרות שהלוואי שהיינו רואים קצת יותר במחוזותינו
ועוד דבר, כי מדברים הרבה על המשבר בעולם החינוך ועל המחסור במורים. הסיבה לבריחה ההמונית של המורים ממערכת החינוך אינה גובה המשכורת, כמו שנהוג בשטחיות לחשוב. אנשים בורחים מהחינוך או מראש לא באים לעבוד בתחום משום שבמגזר מקצוע ההוראה זוכה לתדמית נמוכה, שהאדם מתבייש לומר בפומבי, במיוחד אם הוא גבר. מוכשרים וחכמים יהיו רופאים, מהנדסים או מתכנתי היי-טק, ומי שלא שפר מזלו ולא זכה בשכל מתמטי יבלה את שנותיו בכיתה בתפקיד מורה. זהו כמעט כל הסיפור על רגל אחת, ובלי שהתחלנו בכלל לדבר על המצב המזעזע בכיתות מבחינת המשמעת.
אם בא לנו להשתפר בתחום הזה, הנה, יש לנו עוד תורה שאפשר לקבל מאחינו החרדים. אצלם הטובים לחינוך זה לא שם של קמפיין, זה הדבר הכי ברור מאליו. אצלם להיות מלמד תינוקות בחדר זה לא דבר שצריך להתבייש בו, כמו שאני, מודה באשמה, הרגשתי בסתר ליבי מול החברה כשהייתי שנה אחת מחנך כיתה ד' בממ"ד.
ערכתי לא מזמן סיור חדרים בירושלים, ויצאתי בעיקר בתחושה של קנאה בשל השקט והסדר המופתי בכיתות, ההערצה של התלמידים הרכים למלמד (במלעיל כמובן), השליטה של ילדים קטנים ברש"י ובפסוקים, הכבוד האין-סופי שיש בחברה הזו לחינוך. זה מסביר, גם אם לא מצדיק, את הפחד התהומי מההליכה לצבא, פן יאבד לשווא כל מאמץ החינוך שהושקע בדם, יזע, דמעות והרבה כסף. כי אם חינוך זה הדבר הכי חשוב בעולם, שווה לשלם עליו כסף, על חשבון דברים אחרים בחיים. אצלנו נוצר איזה קונצנזוס שחינוך אינו דבר שמשלמים עליו, בטח לא כמו דברים חשובים כמו טיפולי שיניים, טיסות לחו"ל או ביגוד והנעלה. כשמתייחסים לבית הספר כמו אל בייביסיטר זול ותו לא, אל תצפו שיצא ממנו קולה.
הלילה לומדים תורה. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. תורה שיש בה אות מיוחדת לכל אחד מישראל. בואו נעמוד לפנות בוקר בתחתית ההר, נביט כולנו כאיש אחד בלב אחד מלמטה למעלה, בענווה, על האש היורדת אל ההר, נשוב ונצעק "נעשה ונשמע" בלי הערות ביניים. ואולי אולי השנה נזכה גם לשמוע את קול השופר שהולך וחזק מאוד, שופרו של מלך המשיח בממלכת כוהנים וגוי קדוש. חג שמח, יהודים.
