קצת קשה להגיד על ימים כאלה שההיסטוריה חוזרת, משום שהיא נכתבת מחדש בימים אלו ממש. המאורע הגדול והמכונן בתולדות עמנו הוא יציאת מצרים, ואף על פי כן כבר אמרו חז"ל שלעתיד לבוא ייעשו ניסי מצרים טפל וגאולה העתידה עיקר. כבר שמעתי מי שאומרים שעמדנו ברף הזה, ואני לא בטוח שהם טועים. מה שבטוח, "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" נתקיים בנו בהידור. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
אבל ההיסטוריה חוזרת, והיא בעיקר זוכרת. היא זוכרת מצוין מי היו הטובים ומי הרעים, והיא אינה עושה הנחות. מאוד לא נעים לגלות את עצמך כתוב בתנ"ך בצד של הרעים או של הבכיינים. לפעמים זה הכול עניין של בחירה והחלטה של רגע, צומת שאתה צריך לבחור בו אם אתה חושב על עצמך או מתעלה לגודל השעה.
יש אדם קונה עולמו בשעה, יש מחריב עולמו ברגע אחד של בחירה טיפשית אנוכית. דמותו של אביו של יוסף שנתגלה לו הצילה אותו מדיראון עולם והפכה אותו ליוסף הצדיק, משנה למלך ומשביר לכל ארץ מצרים. צדקיהו המלך, מלך יהודה האחרון, היה לפי חז"ל צדיק בין רשעים שגם הציל את ירמיהו הנביא ממוות והיה ירא את ה', אבל מסיבות אישיות לא מצא את האומץ לשמוע לדברי נבואת ירמיהו שנאמרה לו בארבע עיניים ולהציל את המקדש וירושלים (ירמיהו לח–לט). אפילו ברגע הגדול על שפת הים לאחר יציאת מצרים התגלו המאמינים, ולצידם בכיינים שלא הצליחו אפילו אז להרגיש שהם חיים בתוך נס.
מאוד לא נעים לגלות את עצמך כתוב בתנ"ך בצד של הרעים או של הבכיינים. לפעמים זה הכול עניין של בחירה והחלטה של רגע
גם במלחמת העולם השנייה התחלק העולם בין טובים לרעים. בשלב הראשון בימים האפלים הללו היו הטובים מעטים. הרוסים חתמו חוזה עם הנאצים, האמריקאים הודיעו שהמלחמה אינה קשורה אליהם. הבריטים נשארו פחות או יותר לבדם. המחליף של צ'רצ'יל בסיום המלחמה גם הוא בחר צד והמשיך בהתעמרות אכזרית ביישוב היהודי בארץ ישראל עד שהתקפל עם הזנב בין הרגליים. ההיסטוריה כמעט אינה זוכרת את שמו של הרשע אטלי, את צ'רצ'יל דווקא זוכרים מצוין.
גם בארצות הברית היו חילופי שלטון לקראת סיום המלחמה בשל מותו הפתאומי של רוזוולט, ומחליפו טרומן, שנקלע לסיטואציה, התעלה לגודל השעה ובחר בצד הנכון – סיים בהצלחה את המלחמה נגד יפן, לחץ על בריטניה להכניס את שארית הפליטה היהודית לארץ ותמך באו"ם בהקמת מדינה יהודית.
***
די ברור שבסתר ליבם רובם של המתלוננים ומפנצ'רי הרוח באולפנים יודעים מצוין שזו מלחמת אין-ברירה הן באיראן והן בלבנון, שראש הממשלה והקבינט מנהלים את המערכה באחריות וגורפים הצלחות פנומנליות ואבדות מזעריות. הם מבינים מצוין את המורכבות ואת האתגר הבלתי נתפס – מלחמה נגד מדינה של תשעים מיליון תושבים, מדינה שמדורגת במקום ה-19 בעולם מבחינת גודל שטח, מול ישראל, המוצבת במקום ה-153. במרחבים האדירים האלה צריך לצוד בכירי משטר ומשגרים המוצבים על גבי משאיות מתניידות. ההצלחות הן פלא בלתי נתפס, הנזק שכל טיל עתיר משקל כזה גורם רק אמור ללמד אותנו מול איזה גיהינום עלי אדמות היינו עלולים למצוא את עצמנו אם איראן הייתה מחליטה לשגר מאה או 150 כאלה בבת אחת.
אבל פרגון או סתם קצת רוח גבורה לאומית לא מסתדרים להם עם האג'נדה הפוליטית. הם חוששים שהתלהבות יתר או רוח ציונית פטריוטית תביא לא עליהם את נתניהו לקדנציה נוספת. הם חוששים מהתקפות אישיות מדוברי השמאל הקיצוני. וכמו אנשים קטנים מארץ הגמדים הם בוחרים פעם אחר פעם להתייצב בצד של הגמדים הרעים לצד יאיר לפיד, יאיר גולן ואפילו וגדי איזנקוט, האיש והאכזבה.
קשה לתאר במילים עד כמה גדול הפשע הלאומי הזה. הרי אם הבכי שלהם יחלחל עמוק דיו ויגרום לסיום המלחמה לפני השגת מטרותיה, הם יקומו רעננים, מאופרים ומשחרים לטרף לאולפן, ובמוטיבציה קרבית פתאומית יחזרו לתקוף בעוצמה את ראש הממשלה על ששוב לא סיים את העבודה.
בהקשר הזה פשוט אי אפשר, גם אם ממש לא מתחשק, בלי לדבר קצת על נפתלי בנט, ששובר את שיאי הציניות של עצמו, וזה לא קל. האיש מסוגל לדבר בלי סוף בלשון רבים – "תקפנו", "עשינו", "השמדנו" ועוד כל מיני פעלים שהוא משתף בהם את עצמו בהצלחות, כאילו מעודד את רוח העם ונלחם למען המדינה בתקשורת הבין-לאומית, כל זה כמובן בלי לתת בדל קרדיט לממשלה ולעומד בראשה. רגע אחר כך הוא מלכלך על הממשלה על כל שטות בתוספת שקרים, אף שהוא יודע היטב מה המשמעות של פגיעה כזו בלגיטימציה של הממלכה תוך כדי מלחמה.
את השיא של עצמו רשם בנט השבוע: "דמיינו שאתם לוחמים לקראת הכניסה ללבנון", ליהג המפלג הלאומי. "שתי דקות לפני שאתם חוצים את הגבול המפקד שלכם עובר בין התיקים שלכם וגונב לכם כסף מהארנקים. ואז הוא מחליט לפגוע בחצי מהחיילים ומשגר עליהם עלבונות וגם אומר להם שבזמן שהם יסכנו את חייהם בפנים הוא יישאר מאחור וירמוס את הערכים שהכי חשובים להם. האם האיש הזה ראוי לפקד? אז זה בדיוק מה שהממשלה עושה עכשיו".
דמיינו שאתם לוחמים לקראת הכניסה ללבנון. פרפרים בבטן, חששות טבעיים.
שתי דקות לפני שאתם חוצים את הגבול, המפקד שלכם עובר בין התיקים שלכם וגונב לכם כסף מהארנקים.
ואז הוא מחליט לפגוע בחצי מהחיילים, ומשגר עליהם עלבונות וגם אומר להם שבזמן שהם יסכנו את חייהם בפנים הוא יישאר מאחור…— Naftali Bennett נפתלי בנט (@naftalibennett) March 18, 2026
">
עכשיו תבינו, זה לא משל, יש באמת חיילים על גבול הלבנון רגע לפני כניסה לקרב מסוכן, חיילים שהדבר האחרון שהם צריכים הוא מישהו שימריד אותם נגד ממשלה ששלחה אותם לקרב. אבל בשביל הפוליטיקה הקטנה שלו בנט מוכן לפלג ולהסית ולכתוב טקסט שהוא בעיניי על גבול הקריאה לסרבנות. עוד איש קטן ועלוב שיכול כהיום הזה להיות שר בכיר בממשלה במלחמה היסטורית, לשבת בקבינט ולהשפיע על מהלכיה במקום לזרוק רפש מהיציע. אבל הוא בחר, מסיבות אנוכיות, להיות בצד של הרעים. כי תמיכה בממשלה, לפי חשבון הנמלה שלו, תפגע בו בקלפי.
זו גם הסיבה שהוא שכח להיות בן אדם ואפילו לא כתב מילה של שותפות בכאבה של השרה סטרוק, חברת מפלגתו לשעבר ושותפה פוליטית, כי אם הוא יכתוב לה דברי ניחומים, הוא יפסיד עוד כמה קולות של בוחרי השמאל הנחשקים. ההיסטוריה לא תשכח, היא תשפוט גם את האיש הקטן הזה.
זה בדיוק הרגע שמתגלים בו מנהיגי הציבור האמיתיים, שלא באים לעשות סיבוב בחירות אישי, וכלי תקשורת אחראיים שמבינים שזה הזמן להרים את רוח העם, שעוד מעט ועוד קצת, בקרוב ניגאל
זה לא שלא ידענו שמלחמה היא דבר קשה, שבהתחלה יש התלהבות כללית, אבל לאחר כמעט חודש של מקלטים ואזעקות תבוא שחיקה ועייפות ציבורית, ושהאויב המוכה והחבול יעשה מאמצים עילאיים להשיג בכל זאת הצלחות לפני שהמפרקת שלו נשברת. ידענו שיש גם ירידות, שחלק מהטילים האיראניים יפגעו וייגרם נזק נורא. אבל זה בדיוק הרגע שמתגלים בו מנהיגי הציבור האמיתיים, שלא באים לעשות סיבוב בחירות אישי ושמים את טובת המדינה לפני טובתם האישית, וכלי תקשורת אחראיים שמבינים שזה הזמן להרים את רוח העם, שעוד מעט ועוד קצת, בקרוב ניגאל.
אנחנו בוחרים ומנסים להיות מהטובים. תבחרו גם אתם.
