חופשה רגועה באתיופיה הסתיימה בדרמה בגובה 30 אלף רגל. אביבית אליהו, אחות ותיקה מהדסה הר הצופים, כבר הייתה בדרך הביתה בשבוע שעבר כשהשקט במטוס הופר והיא מצאה את עצמה במבצע הצלה מאולתר בלב השמיים.
באמצע הטיסה, זמן קצר לאחר שהוגש האוכל, הבחינה אחת הנוסעות במשהו חריג. גבר כבן 75 שישב בשורה לפניה היה שמוט בכיסאו, ראשו נטוי בזווית לא טבעית והוא לא הגיב. "היא הייתה הראשונה ששמה לב… בתחילה היה יציב, ואז החל לחרחר. היו לידו שני צעירים שישנו, ולא קלטו בכלל שמשהו לא בסדר איתו", משחזרת אביבית. כמעט מיד נשמעה הקריאה המוכרת במערכת הכריזה: "האם יש רופא או אחות על המטוס?"
"אני אחות בכל מקום"
אביבית לא היססה לרגע. "קמתי ישר. זה אינסטינקט. אני אחות בכל מקום, גם בחופשה. את שומעת את הקריאה – ואת כבר שם". כשהגיעה אל הנוסע, התמונה הייתה ברורה לה: "עשיתי חיבורים מאוד מהר. זה היה מייד אחרי האוכל, והוא לא הגיב. הבנתי שהוא כנראה עבר חנק חלקי – השתנק מאוכל שעבר מהלוע אל דרכי הנשימה".
במדידת דופק הבחינה כי הוא חלש מאוד, כמעט בלתי מורגש. ללא ציוד וללא תנאים בסיסיים, היא החלה לפעול בנחישות. "ביקשתי משני הנוסעים הצעירים לידו להשכיב אותו על משטח כמה שיותר קשה. כנדרש, התחלתי להוציא לו הפרשות מהפה, למדוד דופק… זה היה ממש מצב של תנאי שדה".
"החלטות של רגעים"
הדיילות במטוס התגודדו סביבה דרוכות. השאלה המרכזית ריחפה באוויר: האם צריך נחיתת חירום בסעודיה? "אלה החלטות של רגעים", אומרת אביבית. היא החלה בלחיצות חזה מתוך חשד לחנק חלקי, פעולה שנלמדת ומתורגלת שוב ושוב בקורסי הריענון בבית החולים. "ברגע כזה, כל חזרה על החומר מצילה חיים. פשוט ככה".
אחרי דקות ארוכות של מתח, זה קרה. "פתאום הוא פתח עיניים. היו סימני חיים. זה רגע של הקלה עצומה, אבל גם של אחריות רבה – כי זה עוד לא נגמר". אביבית לא זזה מהמטופל עד שהתייצב לחלוטין. רק לאחר שעדכנה את הקברניט, הוחלט להמשיך בטיסה לישראל כמתוכנן.
"כשחזרתי לארץ לא ישנתי כל הלילה. הייתי מוצפת", היא מספרת כמה שעות לאחר הנחיתה. "אין הכנה לדבר הזה, להצלת חיים, זאת תחושה מדהימה… חשוב לי שכולם יבינו כמה חשובים הקורסים, הידע והתרגול המעשי… לא ידעתי שזה יעזור בצורה כזו יום אחד". עבור אביבית, שחזרה מיד לשגרת העבודה במחלקת יולדות ג', המסקנה פשוטה: "פשוט עשיתי את מה שצריך, אני אחות".
