מאז איבד את בנו אורי ז"ל בתאונת דרכים לפני שלוש שנים, שלומי מלול, המתגורר בהרחבה של קיבוץ כפר בלום, מתחזק בדת, אבל מבחינתו בית הכנסת הקיים בקיבוץ אינו רלוונטי: "פעם הייתי מתפלל בבית הכנסת בקיבוץ, ודברים מסוימים לא הפריעו לי, אבל היום זה כבר בלתי אפשרי מבחינתי", הוא אומר. 

מה למשל?

"למשל שליח ציבור שמחלל שבת בפרהסיה". 

בשנת האבל התחיל מלול לפתוח את בית הכנסת בקיבוץ בכל יום לתפילת מנחה וערבית. "בתפילות של ימי חול לא מגיעות נשים לבית הכנסת, אבל בבית הכנסת אין מחיצה. ביום כיפור ובשבתות מתפללים שם בלי הפרדה. בכיפור אנשי ההרחבה היו לוקחים את המועדון ומתפללים שם בהפרדה. אצלנו היו מאה איש, ובבית הכנסת של הקיבוץ היו עשרים. אנחנו קבוצה של יותר מעשרה אנשים מההרחבה ששומרים שבת, ויש דברים שאנחנו לא יכולים להבליג עליהם". 

כשהסתיימה שנת האבל על בנו הודיע הקיבוץ למלול שהוא אינו יכול להזמין אנשים מבחוץ לבית הכנסת. הוא גם מספר על חבר קיבוץ שמחבל במבנה בקביעות, תולש שלטים, מנתק את החשמל ומפוצץ סעודות מצווה. 

אנשי ההרחבה ששומרים שבת מבקשים כבר שנים מהקיבוץ שיאפשר להם להתפלל בבית כנסת משלהם שיוכלו לשמור בו על ההלכה. "אני גר בקיבוץ 18 שנה", מספר מלול. "אני בן קריית שמונה, אבל לא היו שטחים לבנייה בקריית שמונה, ולכן הלכנו לקיבוצים. עשו לנו ועדת קבלה וחיבקו אותנו, כי לא היו להם צעירים בקהילות. 

"אחרי שההרחבה קמה ונפתחו פה גני ילדים אחד אחרי השני, הבנים של הקיבוץ חזרו, ועכשיו הם כבר לא צריכים אותנו, אנחנו כבר לא רצויים". בשמונת החודשים האחרונים מתנהל גישור בין אנשי ההרחבה, המעוניינים להתפלל בבית כנסת כפי אמונתם, ובין הקיבוץ, אבל פתרון עוד לא נראה באופק. 

"התחלנו לעשות שיעורי תורה בבית הכנסת לילדים שלנו ולילדים שרצו להצטרף. זה עבר מפה לאוזן, לא פרסמתי את השיעורים הללו. אני רגיל מקריית שמונה שאנחנו מביאים לשיעורי התורה של הילדים פיצות או עושים להם על האש. בקיבוץ הסתכלו על זה בעין עקומה, אמרו שאנחנו עושים הדתה ומפתים את הילדים והזהירו את אנשי הקהילה שלא לקיים פעילויות כאלה ולא להצטרף אליהן". 

מלול אינו מתכוון לוותר: "כבר קנינו מבנה יביל לבית הכנסת, ויש לנו כל הציוד, כולל שלושה ספרי תורה. הצעתי לקיבוץ שאתרום לו את המבנה, שעלה לנו 300,000 שקלים, והם מצידם רק יקצו לנו מקום. הבטחתי שאנחנו נשלם גם על התשתיות ולא נבקש כלום מהקיבוץ, ביקשתי רק לאפשר את כללי ההלכה בתוך בית הכנסת, אבל הם סירבו". 

מלול מספר שיש בשכונת ההרחבה גם אנשים מבוגרים המתקשים להגיע ברגל עד לבית הכנסת המרוחק. "הם זקוקים לבית כנסת שקרוב לביתם, למה לא מגיע להם? אני לא רוצה מלחמות, אני בסך הכול רוצה בית כנסת אורתודוקסי שאוכל להתפלל בו לפי מסורת ישראל. אמרתי להם: תנו לנו בית כנסת ולא תשמעו מאיתנו יותר, אבל הם לא רוצים כי יש להם אנטי מטורף נגד הדת".

צילום: דוברות מוא"ז עמק הירדן

מכינה את העתירה

עורכת הדין ימית ינאי מלול מלווה את מבקשי בית הכנסת בכפר בלום יותר משנתיים. "הגרעין שהגיע להתיישב בהרחבה של כפר בלום היה של משפחות מסורתיות מקריית שמונה", היא מסבירה. "כשהקיבוצים בגליל העליון התחילו להזדקן ולהתרוקן מאוכלוסייה צעירה, הם שיוועו למשפחות צעירות שיבואו לגור אצלם. 

"קריית שמונה נחנקה, כי לא היו לה אדמות. מי שרצה להישאר בקריית שמונה לא הייתה לו אפשרות לבנות בית, ואילו לקיבוצים שמסביב לקריית שמונה השתחררו המון אדמות, והם בנו שכונות להרחבות בזול. שיעורים גבוהים מאוד מהצעירים של קריית שמונה עברו לקיבוצים, והם בנים למשפחות מסורתיות ורוצים להתפלל בבתי כנסת אורתודוקסיים. לחלק מהקיבוצים יש בתי כנסת. בקיבוץ כפר בלום יש בית כנסת רפורמי בלי עזרת נשים". 

בשמונת החודשים האחרונים מתנהל גישור בין אנשי ההרחבה, המעוניינים להתפלל בבית כנסת כפי אמונתם, ובין הקיבוץ, אבל פתרון עוד לא נראה באופק

ינאי מלול מספרת שלאורך השנים היו בבית הכנסת של כפר בלום כמה אירועים שנותרו מהם משקעים עמוקים. "תושבי ההרחבה הקהילתית ביקשו להקים בית כנסת שהם יוכלו להתפלל בו בנוסח ספרדי ועל פי ההלכה. כבר כמעט עשרים שנה שהם בהידברות על הנושא הזה עם הקיבוץ. 

"לצערנו הרב, לפני כשלוש שנים איבד הקיבוץ שלושה מבניו בתאונת דרכים, נערים בני 18, שלושה חברים טובים שגדלו יחד בקיבוץ, וכשרצתה אחת מהמשפחות להנציח את הבן בבית הכנסת כפי המסורת שלהם, אחד החברים המוכרים והמרכזיים בקיבוץ, בעל תפקיד מרכזי בקהילה, נכנס לבית הכנסת, תלש את שלט ההנצחה והשחית את בית הכנסת". 

עורכת הדין ימית ינאי מלול

מדוע?

"היו לו כל מיני הסברים על הדתה וכפייה וכו'", היא אומרת. "אני יודעת מיהו, הוא חבר קיבוץ ותיק, ממייסדי הקיבוץ וממוביליו". לאחר האירוע הזה נבקעו סדקים בין המשפחות מההרחבה ובין הקיבוץ. "הקיבוץ ביקש מהמשפחות להיכנס למשא ומתן בנושא בית הכנסת, אבל עברה שנה וחצי, ודבר לא השתנה. לפיכך החליטו עשרים משפחות מהקיבוץ לעשות מעשה: הן קנו מבנה יביל בכספן הפרטי והציבו אותו במרכז שטח ציבורי בקיבוץ. על המבנה הן תלו שלט: 'בית כנסת'. 

"לאחר שהמשפחות הציבו את המבנה הן התקשרו אליי, ואני אמרתי להן שלדעתי לא זו הדרך. הסברתי להן שאם לא תיעשה הסדרה חוקית והקצאת קרקע, תהיה בעיה רצינית עם המבנה". 

הפעולה הזו גרמה לעוד רעידת אדמה קהילתית בקיבוץ, ובסופו של דבר העבירו המשפחות את המבנה לקריית שמונה, ועד היום הוא מחכה שם. שוב התחיל משא ומתן ארוך עם הקיבוץ בתיווך של רב, וגם זה לא שינה דבר. "לפני כחודשיים המשפחות עשו בבית הכנסת סעודה לזכר אחד הנערים שנהרג בתאונה. הם הביאו לשם אדם שמרצה נגד חרמות בבתי הספר ומשלב מסרים מהתורה. אנשים מהקיבוץ הזמינו משטרה לבית הכנסת כדי לעצור את האזכרה". 

באיזו תואנה?

"הם טענו שזו הדתה וכפייה דתית ושלוקחים ילדים תמימים ומכניסים להם רעיונות של תורה. השוטר הגיע ולקח תעודות זהות ממתפללים בטענה להפרעה לסדרה ציבורי. איזה סדר ציבורי?" היא תוהה, "זה מקום תפילה! הם עשו שם אזכרה, סעודת מצווה. לא הכריחו אף אחד להגיע. הורים וילדים הגיעו לשמוע קצת ערכים. המשפחות באמת הגיעו לקצה ההכלה של הסיפור הזה". 

כעת שכרו המשפחות את שירותיה של ינאי מלול וביקשו להגיש עתירה לבג"ץ בנושא. "הנהלת הקיבוץ מתנגדת להקמת בית הכנסת שהמשפחות מבקשות ומושכת אותן כבר עשרים שנה. הטרגדיה שקרתה בתאונה ומה שהתרחש אחריה בשלוש השנים האחרונות הביאו אותן לנקודת רתיחה, ואני כבר עובדת על הגשת העתירה". 

ינאי מלול מעידה שביקשה ודחפה לאורך כל הדרך שהצדדים יגיעו להסדר ללא בית המשפט, "אבל הקיבוץ הוציא הודעות רשמיות בנושא, ובהן אמירות מפורשות על שהם לא מוכנים לכפייה ולהדתה. הם עוטפים את זה במילים גבוהות מאוד, אבל בתכלס הם אומרים: לא רוצים את התורה שלכם". 

באחת ההודעות שהוציא הקיבוץ בנוגע לאירוע של האזכרה בבית הכנסת נכתב כך: "נעשה שימוש חוזר במבנה בית הכנסת לצורך פעילות בניגוד להסכמות החברתיות… ללא כל תיאום מראש או אישור מהנהלת הקהילה… התערבות בלתי מבוקרת בחינוך, פעילות לגיוס נוער וילדים מתוך מערכת החינוך הבלתי פורמלית של הקיבוץ ל'שיעורי תורה' עם רב שאינו מהיישוב, שיטות הגיוס המשלבות הבטחות ל'פיצה' או תמריצים דומים נעשות במקביל לפעילות החינוכית היישובית ובניסיון לעקוף את מנגנוני הפיקוח החינוכיים שלנו. 

עו"ד ימית ינאי מלול: "שיעורים גבוהים מאוד מהצעירים של קריית שמונה עברו לקיבוצים, והם בנים למשפחות מסורתיות ורוצים להתפלל בבתי כנסת אורתודוקסיים"

"אנו רואים בפעילות זו ניסיון פסול ליצירת מסגרת חינוכית חלופית ללא פיקוח מקצועי או קהילתי… פעילות זאת מחבלת במערכת ההבנות שאנו כקהילה מנסים ליצור סביב בית הכנסת… דורשים מהגורמים האחראים לחדול לאלתר מכל ניסיון ליצור פעילות חינוכית המכוונת לילדי כפר בלום… קוראים לכל אחד ואחת לדווח להנהלה… על כל פניה או ניסיון גיוס של ילדיכם לפעילות חינוכית שאינה מוכרת". 

המשפחות שמבקשות להתפלל כפי מסורת ישראל ואמונתן כתבו לינאי מלול כך: "ועדת החינוך של הקיבוץ הוציאה מכתב לכלל חברי הקיבוץ שכל נוסחו הוא גזענות לשמה ואנטישמיות… אוסרים על לימוד תורה בבית הכנסת, אוסרים על מפגש של נערים בבית הכנסת של הקיבוץ… כל התוכן המועבר להם על ידי רב הוא ערכיה של היהדות לאהבת ארץ ישראל, לאהבת הזולת בדגש על מוסר, ואהבת לרעך כמוך, כיבוד אב ואם, חגי ומסורת ישראל". 

המשפחות תיארו את האזכרה שאליה הוזמנה המשטרה ניסיון להלך אימים על בני הנוער כדי שיפחדו להגיע ולשמוע דברי תורה, וביקשו מינאי מלול לפנות לכל ערוצי התקשורת כדי להוקיע את ההתנהגות הבריונית, הנוגדת את חופש הפולחן ואת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "לא ניתן את ידינו לעקירת ערכי היהדות", הן חתמו את המכתב.

עו"ד ימית ינאי מלול: "לקיבוץ יש זכות לשמר את ערכיו, אבל כשקולטים משפחות מסורתיות אי אפשר לדרוש מהן לוותר על אמונתן ועל  זהותן"

ינאי מלול הוציאה כעת מכתב מיצוי תהליכים לבעלי תפקידים בגליל – יושב ראש הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה, ראש מועצת גליל עליון, יושב ראש הקיבוץ ומנהל רמ"י – ובו ביקשה הקצאת שטח למבנה היביל של בית הכנסת הספרדי בהרחבה של הקיבוץ. "כשהקיבוצים פתחו את שעריהם להרחבות קהילתיות הם פתחו גם שאלות של זהות ושיתוף", אומרת ינאי מלול. 

"לקיבוץ יש זכות לשמר את ערכיו, אבל כשקולטים משפחות מסורתיות אי אפשר לדרוש מהן לוותר על אמונתן ועל  זהותן, כי אז זו איננה התחדשות קהילתית או התפתחות אלא הסכם שמבוסס על שקר והונאה, ניסיון למחוק את הערכים ואת הזהות של מי שביקשתם שיצטרף לקהילה". להכרעה בפסק הדין הזה עשויה להיות השלכות רוחב על מקומות נוספים.

"אצלנו אין מריבות"

"במרום גולן תמיד היה בית כנסת", פותח חבר קיבוץ מרום גולן דורון בוגדנובסקי, "אבל הוא שכן במקום קטן וצדדי, ובעיניי זה לא כיבד את התפילה". דורון, חבר קיבוץ ותיק ומוביל, הוא שהוביל את תהליך בניית בית הכנסת בקיבוץ. "אם אני מאמין במשהו, קשה לעמוד מולי", הוא אומר. הוא שימש כמה פעמים מזכיר הקיבוץ והצליח להוביל תהליכים רבים בקהילה.

האם היו מריבות ומחלוקות בנוגע לקיום של בית כנסת בקיבוץ?

"אין אצלנו מריבות", הוא מבהיר. "יש הערות, חששות, ויכוחים לא מעטים, אבל אנחנו לא יישוב של מריבות". שני בניו הצעירים של דורון, אוהד וגלעד, חזרו בתשובה, והתהליך השפיע גם עליו וקירב אותו ליהדות ולאמונה. הוא החליט שהוא רוצה מבנה של בית כנסת בקיבוץ ולא הסכים לוותר. 

איך קיבלת את החזרה בתשובה של הבנים שלך? 

"גלעד, הגדול משני הקטנים, הגיע אלינו לפני כעשר שנים ואמר שהוא רוצה ללכת להעמיק שורשים בבת עין. בת עין הייתה אז כמו דגל אדום לאנשי תנועת העבודה, אבל אימא שלו ואני איחלנו לו דרך צלחה באמת מכל הלב". 

דורון תמך תמיד בילדיו, גם כאשר הוזמן פעמים רבות לבית הספר לשיחות נזיפה וגם כאשר הם החליטו לחזור בתשובה ולקיים מצוות. "זה הרים לנו את כל המשפחה", הוא מעיד. "זה עשה לנו רק טוב. כששני הבנים למדו במכון מאיר, היו מזמינים אותי ואת ציונה אשתי לדבר עם הורים לבעלי תשובה שלמדו במכון ולהרגיע אותם, לספר להם שזה יכול לעשות טוב לכל המשפחה". 

כיום גם כשהבנים אינם עושים אצלם שבת, דורון וציונה אינם נוסעים, אינם מדליקים אש, ולפני שבת הם מכינים מחם ופלטה. דורון הולך לבית הכנסת בכל שבת, גם כשיש מניין וגם כשאין, והבית כשר למהדרין. את בית הכנסת בקיבוץ הוא הקים בעיצומה של המלחמה, לפני כשנה. 

"אני עובד על זה כבר הרבה שנים", הוא אומר. "החזרה בתשובה של הבנים שלי הייתה זרז, אבל את התהליך של בניית בית כנסת התחלתי לפני כן, כשהייתי מזכיר והבנתי שלקיבוץ מגיע תקציב לבניית בית כנסת ממשרד הדתות. ראיתי בזה הזדמנות להוציא את בית הכנסת מהמקום הקטן והלא-מכבד שהוא היה בו, אבל התקציב ממשרד הדתות לא הספיק, וגם הקיבוץ לא הסכים להקצות לי מקום למבנה. הם התנגדו שבית הכנסת ימוקם במקום מרכזי כי פחדו מהדתה ומכפייה". 

כדי להקל את התהליך הוא הצליח באמצעות קשריו הרבים להשיג תקציב נוסף מהמועצה האזורית רמת הגולן. "חוץ מזה הצלחתי לגייס ממשרד הדתות תקציב כמעט כפול, במקום 250,000 נתנו לי 400,000 שקלים". 

איך עשית את זה?

"הגעתי לירושלים, למשרד הדתות, והבאתי איתי את גלעד. הוא היה לוחם בשייטת, וכשהיה במילואים הבאתי אותו איתי, לבוש במדים, למשרד הדתות. הוא חתיך ונראה טוב גם כבעל תשובה, וחשבתי שזה יעזור לי לגייס את הכסף", הוא צוחק. 

דורון חבר גם לעמותת איילת השחר ולרב שלמה רענן העומד בראשה, שהוא חברו הטוב. "איילת השחר תרמו לנו את כל הריהוט וגם ספר תורה, וכך הגעתי להנהלה של מרום גולן עם סכום גדול של כסף, ריהוט וספר תורה. לזכות הקיבוץ ייאמר שבשלב הזה הם הכניסו את היד לכיס ושמו עוד 200,000 שקלים, אבל עדיין לא הייתה הסכמה לגבי המקום". 

דורון מכיר היטב את הקהילה, והצליח לשכנע את ההנהלה לתת לו מקום די מוזנח במרכז הקיבוץ. "מצאתי מחסן תרבות ישן במבנה המרכזי שלנו, מקום מוזנח מאוד, ושכנעתי את הקהילה לתת לי אותו". את המחסן המוזנח במרכז הקיבוץ הוא הפך לבית כנסת יפה ומכובד. 

האם היו ויכוחים על הפרדה בזמן התפילה?

"זה עלה לאספת חברים, ודרשו ממני שלא תהיה הפרדה. סיכמנו על מחיצה ניידת, וכשקם אחד מהחברים ושאל מה יקרה אם תהיה דרישה להסיר את המחיצה ולהתפלל ביחד, אמרתי לו שאם הוא יבוא להתפלל עם אשתו, אני אסיר את המחיצה". 

זה קרה?

"לא, הוא לא בא להתפלל, ובבית הכנסת יש מחיצה, עזרת נשים ועזרת גברים". 

בתחבולות עשית לך מלחמה?

"זו לא מלחמה", הוא אומר. "אני גר ביישוב חילוני. אם הייתי הולך עם הראש בקיר, הייתי שובר את הראש. הלכתי על פשרות של מחיצה ניידת כדי לסייע לקהילה לקבל את הקמת בית הכנסת, וגם הבאתי את הרב שלמה רענן מאיילת השחר למזכירות של היישוב כדי להרגיע אותם".

דורון בוגדנובסקי: "כששני הבנים למדו במכון מאיר, היו מזמינים אותי ואת ציונה אשתי לדבר עם הורים לבעלי תשובה שלמדו במכון ולהרגיע אותם"

הרב רענן הוא יהודי חרדי, והחברים חששו שאם הוא יתרום לבית הכנסת, הוא יבקש מהם אחר כך לקבל את תכתיביו. "הרב רענן חתם על מסמך שלפיו אין לו שום דרישות ממרום גולן, והדבר היחיד שהוא רוצה זה שיהיה פה בית כנסת. הוא אפילו לא ביקש שיהיה רשום שבית הכנסת יהיה אורתודוקסי, ואמר לחברים שהם יכולים להיות רגועים, הוא לא יכפה שום דבר בנוגע לבית הכנסת בקיבוץ. 

"בשבילי זו הייתה הזדמנות להראות לקיבוץ שלחרדים אין זנב או קרניים ושהם אנשים שאפשר לדבר איתם בהיגיון ובידידות. במבואה לבית הכנסת כתוב הפסוק 'יחד שבטי ישראל'. בעיניי זו תמצית הסיפור כולו".