גם בזמן אמת המחיר שננקב נחשב מופקע. בתקשורת דובר אז על עשרה מיליארד שקלים, עלות החרבת חבל הארץ החולי. ואולם העלות הסופית – הישירה בלבד – של ההתנתקות הייתה גבוהה בהרבה ומוערכת ב-12.5 מיליארד שקלים.
אפילו ב-2019 עוד הוסיפה המדינה לשלם פיצוי למי שגורשו מביתם ב-2005, בסדר גודל של 147 מיליון שקלים. אם נכנסים לפירוט, בסכום הכולל הראשוני נכללו פיצויים למגורשים בסדר גודל של 5.2–5.5 מיליארד שקלים, כ-2.7 מיליארדים הוקדשו להפעלת צה"ל והמשטרה במבצע הגירוש עצמו וכן להקמת קווי הגנה חדשים מייד לאחר הנסיגה. 3.2 מיליארדים הופנו להקמת יישובים חלופיים ולקרווילות הזמניות הזכורות לרע, שאחדות מהן עדיין משכנות את אחרוני המגורשים שטרם עברו לבתי קבע גם בחלוף יותר מעשרים שנה. כ-600 מיליון שקלים הוקדשו להפעלת מנגנון מנהלת סל"ע, מנהלת ההתנתקות.
על כל זה יש להוסיף נזק עקיף, בלתי ניתן להערכה מדויקת, שכולל למשל את השבתת מערך הגידול של כעשרה אחוזים מהירקות במדינה באותה עת, וכן את העתקתם של קרוב ל-10,000 אזרחים מהמגזר היצרני אל המעמד הנזקק והתלותי, המתבטאת בין השאר בתשלומי דמי אבטלה ודמי הבטחת הכנסה למגורשים מהביטוח הלאומי.
כדי לממן את ההתנתקות העמיקה אז המדינה את הגירעון בתקציבה למורת רוחה של ארצות הברית. שר האוצר אז, אדם ששמו בנימין נתניהו, טען שלישראל אין מקורות תקציביים למימון ההתנתקות ותכנן פיצוי שיסתכם ב-200,000 דולר למשפחה, אולם בג"ץ – כן, בג"ץ – מנע את החרפה הזו ודרש להגדיל את הפיצויים.
לולא התרחשה ההתנתקות, סביר שעדיין היינו משכשכים את רגלינו בחוף הדקלים או נהנים מהופעות של יהורם גאון ליד אגם קטיף, ולא נאלצים להתמגן ולהתגונן
כתבה מצהיבה שפרסם עיתון הארץ חצי שנה אחרי ההתנתקות שיבחה את הממשלה על שחסכה בהוצאות בסעיף "עלות המגורים למתנחלים בבתי המלון": "עלות זו ירדה לאחרונה בצורה משמעותית לאחר שהממשלה החליטה להפגין קו קשוח בנושא", ובשפה פחות מכובסת: אילוץ המגורשים לנטוש את בתי המלון כעבור זמן קצר, וכן הבחירה לשכן אותם מראש במלונות מדרג ג' או ד'.
אגב, חלק מעלויות ההתנתקות הראשוניות נבעו מהקפת הרצועה בגדר חכמה ומיגון היישובים בעוטף עזה. כן, כבר אז הניחו ברשויות שהעזתים לא יקדמו בפרחים את מעשה ההחרבה העצמי שביצעה מדינה ישראל בגוש קטיף בקיץ ההוא והתכוננו להמשך הלחימה בתנאים נחותים. אפשר להסיק מכך שהמהלך במקורו לא נועד להשיג שקט כלל. איש בהנהגת המדינה לא השלה את עצמו שהשמדת היישובים בחבל תשיג את השקט המיוחל. מטרתה מראש הייתה אחרת לגמרי.
"מערכת הביטחון הגיעה לסיכום מוקדם עם משרד האוצר ולפיו עלות ההתנתקות היא תקציב סגור״, הסבירה הכתבה ההיא בהארץ בראשית 2006. "כלומר: צה״ל לא יבקש עוד כסף מהאוצר, אך אם ההתנתקות תעלה פחות, מערכת הביטחון לא תחזיר כספים לאוצר. מבחינה כלכלית, כך מסתבר, הצבא עשה עסק טוב מאוד, כיוון שההתנתקות הייתה קצרה ופחות אלימה מהצפי המוקדם ועל כן גם זולה בהרבה".
מחיר מבצע
טוב, היא לא באמת הייתה זולה. לא פחות מ-14 סבבי לחימה התרחשו בין נעילת מעבר כיסופים עם סיום החרבת גוש קטיף בח' באלול תשס"ה ועד פרוץ המלחמה הנוכחית בשמחת תורה תשפ"ד. למעשה לא עברו עשרה ימים מאז סיום ההתנתקות ועד לפתיחתו של הסבב הראשון, גשם ראשון שמו. אחריו הגיעו חץ דרומי (שישה ימים, 2006), גשמי קיץ (שנמשך כמעט חמישה חודשים, 2006), חורף חם (חמישה ימים, 2008), עופרת יצוקה (23 ימים, 2008–2009), מבצע הד חוזר (שמונה ימים, 2012), עמוד ענן (שמונה ימים, 2012), צוק איתן (חמישים יום, 2014), עימותים בלתי פוסקים על גדר המערכת בין 2018 ל-2021, שהסבבים הבולטים במהלכם הם מבצע פירות טרופיים (שלושה ימים, 2018), גן סגור (ארבעה ימים, 2019), חגורה שחורה (יומיים, 2019) ושומר החומות (ארבעה ימים, 2021), מבצע עלות השחר (שלושה ימים, 2022) ומבצע מגן וחץ (חמישה ימים, 2023).
המכשול הזה היה בלתי יעיל לחלוטין ביישום המטרות שלשמן הוקם, ובעיקר לא נתן מענה לפשיטה קרקעית המונית ומתואמת שכללה פריצה של הגדר העילית בעשרות נקודות במקביל. טרקטורים פשוטים פרצו את המכשול שהושקעו בו מיליארדים והוכיחו שמדובר בבדיחה. אם לא היה מדובר בבדיחה על חשבוננו ובתוצאות מרות כל כך, היינו צוחקים
במאמר מסכם באתר זמן ישראל שפורסם ב-2022 מוערכת העלות – הישירה בלבד – של הסבבים הללו בשישים מיליארד שקלים לפחות. רצף המבצעים הצבאיים האלה, שכל אחד מהם גרר בתורו השבתה ברמה כזו או אחרת של החיים בישראל בטווח הולך וגדל מהרצועה, אובדן תוצר והשקעה כספית עצומה בהתמגנות ובאמצעי תקיפה, בפיצוי ובשיקום של הנפגעים ושל הנזקים ובתמיכה במשפחות שכולות, התברר כבור בלי תחתית שאנחנו הולכים ושוקעים בתהומותיו.
לא נוכל לספק בהקשר הזה הערכה כספית מדויקת של העלות בגלל התפרסות הסבבים הללו על פני שנים ארוכות ונגיעתם בהיבטים רחבים מאוד של החיים בישראל. בכל אופן, כל מי שחי בישראל בשנות הסבבים הללו יודע היטב עד כמה הפכה עזה במהלכן לבעיה נוכחת חריפה, מציקה ויום-יומית לכל אזרחי ישראל, ממש לא רק ליישובי העוטף, וזה עוד הרבה לפני הגעת הנוח'בות אל תוך יישובינו.
לדוגמה, להערכת משרד האוצר, הממעטת ככלל, העלות הישירה של הלחימה במבצע עופרת יצוקה (2008/9) עומדת על 2.45 מיליארד שקלים. לפי הערכות אחרות, היא עומדת על 3.8 מיליארדים. אלה הוצאו בין השאר על תחמושת, דלק, גיוס מילואים ותחזוקת כלים, וכן על תשלומי רשות המיסים בעבור אובדן ימי עבודה, הפסדים של עסקים בדרום ונזקים ישירים לרכוש מפגיעת רקטות.
העלות של מבצע צוק איתן (2014) נתונה במחלוקת בין משרד הביטחון למשרד האוצר. להערכת משרד הביטחון מדובר בכתשעה מיליארד שקלים, ואילו להערכת משרד האוצר מדובר בשבעה מיליארדים. כך או אחרת, זו רק העלות הישירה. מעבר להוצאות הצבא דיברו ההערכות על פגיעה של כ-0.3% עד 0.5% מהתמ"ג, שפירושם 3.5 עד 4.5 מיליארד שקלים, ובסך הכול עומדת העלות הכוללת של מבצע צוק איתן למדינה על כ-12 מיליארד שקלים, אם לא הרבה יותר מזה.
את עלותו הישירה של מבצע שומר חומות (2021) – שהחל בירי מעזה ביום ירושלים אולם התרחב לפרעות בערים המעורבות ברחבי ישראל הקטנה – מעריכים במשרד האוצר ב-2.2 מיליארד שקלים, אולם ייתכן שעלותו האמיתי גבוהה בהרבה, כ-4.5 מיליארד שקלים. בסבב נוסף, שהתרחש ב-2022 ואיש כבר איננו זוכר אותו, עלות השחר, הוגדרו רבע מיליון איש זכאים לפיצוי בשל השבתתם מעבודה, והוא עלה למדינה קרוב למיליארד שקלים.
להערכת אתר זמן ישראל, רק סעיפי אובדן התוצר והירידה בצמיחה במהלך המבצעים השונים בשל השבתת המשק, הפגיעה בתיירות, גיוסי המילואים ועוד ועוד לאורך השנים, מסתכמים במחירים גבוהים בהרבה, ואלה לא חושבו בעלות שדווחה קודם. למשל, מדובר בעשרה מיליארד שקלים במבצע עופרת יצוקה (2008), בשני מיליארדים בעמוד ענן (2012), במיליארד וחצי בשני סבבים קטנים למדי ב-2019 שאיש איננו זוכר, וב-1.2 מיליארד שקלים בשומר החומות (2021). אגב, גם ב-2018, שבה לא הוכרז רשמית שום מבצע, נאלץ צה"ל לתקוף ברצועה ב-143 ימים מימי אותה שנה, וגם בלם אז התקפות רבות מהרצועה. כל זה לא בחינם, כידוע, ולכן גם ההערכות שניתנות כאן הן בוודאות הערכות חסר ואינן משקפות את כלל ההוצאות שהמיטה עלינו ההתנתקות.
מתמכרים להתמגנות
ההתנתקות הומרה בהתמגנות, אולם בניגוד לראשונה, שנמשכה שישה ימים בלבד, זו האחרונה נפרסת על פני שני עשורים, הלכה והתעצמה, וסופה טרם נראה באופק. ב-2008 החליטה ממשלת אולמרט לממן בנייה של כ-10,000 מרחבים מוגנים בבתים ובמבני ציבור בשדרות וב-43 יישובים בעוטף עזה שבטווח שבעה קילומטרים מהגבול. ההחלטה יושמה עד 2012 בעלות של מיליארד שקלים וחצי. אחרי מבצע עמוד ענן ב-2012 החליטה ממשלת נתניהו למגן את בתי הספר ומוסדות הציבור באשקלון בעלות של שלושים מיליון שקלים נוספים.
ב-2021, בעקבות שומר החומות, החליטה הממשלה למגן עוד 12,000 דירות ישנות באשקלון ועוד אלפי בתים ביישובים שסביבה בעלות של 320 מיליון שקלים נוספים. כמו כן בשל המצב הביטחוני הרעוע זוכים מאז 2007 יישובי עוטף עזה לפטור ממס בהיקף של חמישית מההכנסות – עד כה יותר משלושה מיליארד שקלים. על אלה נוסף סבסוד לפעוטונים לכל פעוט בעוטף בסכום של 1,800 שקלים בחודש.
בשלב מסוים הוחלט לשדרג את גדר המערכת של הרצועה. המכשול בגבול רצועת עזה שנבנה בשנים 2017–2021 היה אחד המיזמים ההנדסיים הגדולים והיקרים בתולדות ישראל ועלה לא פחות מארבעה מיליארד שקלים. המיזם נועד לתת מענה הן מעל לקרקע, בדמות גדר, והן מתחתיה: בניית קיר בטון מזוין בעומק עשרות מטרים לאורך 65 הקילומטרים של גבולות הרצועה. הקיר צויד בחיישנים מתקדמים לגילוי חפירות. המכשול העילי היה גדר אינדיקטיבית שגובהה שישה מטרים, הכוללת מצלמות, מכ"מים ומערכות התרעה. נבנה גם מכשול ימי, שובר גלים חכם בחוף זיקים שנועד למנוע חדירה מהים, נפרסה מערכת רואה-יורה, הנשלטת מרחוק, וכן הוצבו מגדלי תצפית לאורך כל הגזרה.
למרות ההשקעה העצומה והטכנולוגיה המתקדמת הוכיחו אירועי שמחת תורה תשפ"ד שהמכשול הזה היה בלתי יעיל לחלוטין ביישום המטרות שלשמן הוקם, ובעיקר לא נתן מענה לפשיטה קרקעית המונית ומתואמת שכללה פריצה של הגדר העילית בעשרות נקודות במקביל. טרקטורים פשוטים פרצו את המכשול שהושקעו בו מיליארדים והוכיחו שמדובר בבדיחה. אם לא היה מדובר בבדיחה על חשבוננו ובתוצאות מרות כל כך, היינו צוחקים. גדר הפלדה העילית הייתה זולה לעומת חלקו התת-קרקעי של המכשול, אולם עדיין יקרה מנשוא: ההערכות הן כ-1.5 מיליון שקלים לקילומטר לעומת עשרות מיליונים לכל קילומטר במכשול התת-קרקעי.
יקר ומיותר ככל שהיה המחיר על איוולת ההתנתקות ב-18 השנים שאחריה, עלות המלחמה בשנתיים האחרונות גימדה את מחיר כל השלכות ההתנקות שקדמו לה. הערכת העלות הישירה של המלחמה הנוכחית נכון לשנת 2026 על פי משרד האוצר היא 232 מיליארד שקלים. זה, על פי הדובר, כולל את "עלויות המלחמה, הגידול בהוצאות שיקום ומשפחות, התעצמות ובניין כוח צבאי".
מבקר המדינה לעומת זאת העריך ב-250 מיליארד שקלים את ההוצאות עד סוף 2025, ואילו דו"ח הנגיד העריך אותן ב-255 מיליארד. כך או אחרת, על אלה יש להוסיף עוד 75 מיליארד שקלים, מחיר העלות העקיפה: אובדן התוצר והירידה בצמיחה בעקבות המלחמה בשנים 2023–2024. דוגמה אחת בלבד: התרסקות ענף התיירות הנכנסת, שטרם השתקם עד עתה.
מיליארדים משוגרים לאוויר
עוד הרבה לפני פרוץ הקרבות בבוקר שמיני עצרת תשפ"ד נזקקה ישראל – הפעם בסיוע ניכר מצד ארצות הברית – להשקיע עוד ועוד תקציבים למען הגנת שמיה, בראש ובראשונה מפני עזה. הפעלת כיפת ברזל הצריכה שליחת יד לקופה הציבורית לצורך הוצאה של ארבעה מיליארד שקלים עד 2022. יתרה מכך, כל טיל של כיפת ברזל לבדו עולה כ-160,000 שקלים. צה"ל ירה מעת התקנת המערכת ב-2011 ועד 2022 20,000–25,000 טילים כאלה ליירוט 16,000 טילי חמאס. בסך הכול עלות מיגון ישראל מהתקפות מעזה הגיעה עד 2022 ל-13 מיליארד שקלים נוספים.
כיפת ברזל נועדה ליירוט רקטות קצרות טווח ופצמ"רים. הקמת סוללת כיפת ברזל אחת עולה חמישים עד מאה מיליון דולר. לעומתה קלע דוד, שכונה בעבר שרביט קסמים, מיועד ליירוט רקטות ארוכות טווח, טילים בליסטיים לטווח קצר וטילי שיוט. עלות מיירט יחיד גבוהה בהרבה מעלות טיל של כיפת ברזל ונאמדת ב-700,000 דולר עד מיליון דולר לכל שיגור, שהם שניים וחצי עד שלושה מיליון ורבע שקלים לטיל מיירט יחיד. גם פיתוח המערכת הזו עלה מאות מיליוני דולרים. מערכות חץ 2 וחץ 3, שבמלחמה הנוכחית נעשה בהן שימוש נרחב, מיועדות נגד טילים בליסטיים ארוכי טווח. עלות מיירט יחיד ממריאה במקרים הללו לשניים עד שלושה וחצי מיליון דולר, שהם 6.5–11 מיליון שקלים לכל טיל וטיל.
מערכת מגן אור, או בשמה העדכני אור איתן, נועדה לשבור את המשוואה האסימטרית שלפיה אויב משגר רקטה זולה בדולרים אחדים, ואילו ישראל נאלצת להגיב בירי מיירט שעולה עשרות אלפי דולרים. עלות היירוט היא במקרה הזה שקלים מעטים, בין דולר אחד ל-3.5 דולר ליירוט, כלומר עלות החשמל בלבד, אולם יש בכך הטעיה. היירוט אולי זול, אבל הקמת המערכת הזו יקרה מאוד.
משרד הביטחון חתם על עסקת ענק בהיקף של שני מיליארד שקלים עם החברות רפאל ואלביט לייצור סדרתי של המערכת. כל תותח לייזר עולה עשרות מיליוני דולרים, ומכיוון שהטווח שלו מוגבל – כעשרה קילומטרים בלבד – נדרשות עשרות רבות של מערכות כדי לכסות את גבולות המדינה. ארצות הברית השקיעה במיזם הזה 1.2 מיליארד דולר מתוך הבנה שמדובר בטכנולוגיה שתשנה את פניו של שדה הקרב העולמי. המערכות המבצעיות הראשונות נמסרו למערך ההגנה האווירית ממש בחודשים האחרונים.
פיתוח כיפת ברזל בין 2007 ל-2011 נאמד ב-800 מיליון עד מיליארד שקלים. נכון להיום פרוסות בישראל לפחות עשר סוללות. עלות הקמתן, וכן רכש מלאי עצום של עשרות אלפי מיירטים לאורך שני העשורים שחלפו, מביאה את סך ההשקעה בסעיף הזה ליותר מ-10–12 מיליארד שקלים. חלק גדול מכך מממנת אומנם ארצות הברית, שהשקיעה במצטבר– בכיפת ברזל לבדה יותר משלושה מיליארד דולר – שהם כ-11 מיליארד שקלים. ההשקעה המשותפת, הישראלית והאמריקנית, במערך ההגנה הרב-שכבתי – חץ וקלע דוד – לאורך השנים נאמדת ביותר מ-10–15 מיליארד דולר, שהם 35–50 מיליארד שקלים. מעבר להקמה צה"ל משקיע בכל שנה מאות מיליוני שקלים בתחזוקת הסוללות, באימוני צוותים ובשדרוגי תוכנה כדי להתמודד עם איומים חדשים כדוגמת כטמ"מים וטילי שיוט.
אם מסכמים את כל שכבות ההגנה – כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2, 3 ו-4 – כולל פיתוח, רכש סוללות ומלאי מיירטים לאורך עשרים השנים הללו, ההשקעה הכוללת מגיעה לסכומים דמיוניים בסדר גודל של חמישים עד שבעים מיליארד שקלים. למרות הסכום הדמיוני הכלכלנים במשרד הביטחון מרוצים וטוענים שבהתחשבות בחלופה מדובר בהשקעה משתלמת. הרי לולא היירוט המוצלח, כלומר אילו היו מתמוטטים בניינים בעקבות ירי הטילים שהיה לשגרה בשני העשורים הללו, עלות הפיצויים, אובדן ימי העבודה ושיקום התשתיות הייתה גבוהה בהרבה.
כדי לממן את ההתנתקות העמיקה אז המדינה את הגירעון בתקציבה למורת רוחה של ארצות הברית. שר האוצר אז, אדם ששמו בנימין נתניהו, טען שלישראל אין מקורות תקציביים למימון ההתנתקות ותכנן פיצוי שיסתכם ב-200,000 דולר למשפחה, אולם בג"ץ – כן, בג"ץ – מנע את החרפה הזו ודרש להגדיל את הפיצויים
אגב, בלילה אחד ויחיד של הגנה – למשל במתקפת הטילים האיראנית הראשונה בראשית ניסן לפני קרוב לשנתיים – נאמדה עלות כלל מרכיבי ההגנה שהשתמשו בהם בארבעה עד חמישה מיליארד שקלים. נכון, זה לכאורה קשור למלחמה נגד איראן ולא לעזה, אבל ברור לכול שלולא התפרצה עלינו עזה בשמחת תורה תשפ"ד לא היינו נאלצים להילחם בחזיתות רבות כל כך בשנתיים ושליש שחלפו. לולא התרחשה ההתנתקות, סביר שעדיין היינו משכשכים את רגלינו בחוף הדקלים או נהנים מהופעות של יהורם גאון ליד אגם קטיף, ולא נאלצים להתמגן ולהתגונן ולתקוף אויבים מכל עברינו, בין השאר במרחק אלפי קילומטרים מהבית בעלות אסטרונומית. עזה שהפקרנו והזנחנו היא שהביאה עלינו את הצרה האזורית הזו בריבית דריבית, ועוד היד נטויה.
חלק ניכר מעלויות ההצטיידות והמיירטים ממומן כאמור באמצעות סיוע מיוחד מארצות הברית. עם זאת, אם מישהו נושם כעת לרווחה וחושב לגרוע זאת מהחשבון הכללי, ראוי שיחשוב שנית. שום דבר איננו ניתן בחינם. המחיר במקרה הזה משולם בין השאר בדמות תלות ישראלית מעיקה בממשל האמריקני, למשל בנוגע לקביעת המדיניות בעזה.
אגב, בארצות הברית ניכרת התמרמרות הולכת וגוברת בשנים האחרונות, אפילו מצד אוהבי ישראל שם, בשל הסכומים האדירים שהסיוע לישראל מצריך. גורמים אנטישמיים בארצות הברית משתמשים בסעיפי הסיוע הזה כדי לנגח את ישראל ולצייר אותה כנטל כלכלי על אמריקה הגדולה. להמאיס אותנו על משלם המיסים שם.
שורש החטא: אוסלו
יהיו מי שיציינו בצדק שגם לפני ההתנתקות לא הכול היה ורוד. ההתנתקות הרי הייתה למעשה תוצאה כמעט מתבקשת של הסכם אוסלו, שדרדר דרמטית את מצב הביטחון בארץ כולה, ובפרט בעזה. הבעיות באינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, היו השלכת אבנים ובקבוקי תבערה לעבר החיילים שנכחו בלב הערים ברצועה, ואילו החל מעידן אוסלו ועם הבריחה המדורגת משם הם הומרו בטילים וברקטות ובמטענים ובחדירות מחבלים במסלול הידרדרות קבוע עד לתהום שחווינו בשמחת תורה תשפ"ד.
האינתיפאדה השנייה (2000–2005), שבאה עלינו כעונש על ההסכמים עם ערפאת או אפילו כתוצאה טבעית שלהם, הייתה אירוע מתמשך ויקר שרק המלחמה הנוכחית מתחרה עימו בעלותו. עלות האינתיפאדה השנייה נמדדה לא רק בהוצאות הצבא, אלא קודם כול במיתון עמוק שפקד את המשק הישראלי בעקבותיה. שנים רבות עברו עד שהמדינה התאוששה ממנו. אובדן התוצר גרם לצמיחה שלילית לנפש בישראל שנתיים רצופות (2001–2002). נהוג להעריך את הנזק המצטבר למשק הישראלי באינתיפאדה ההיא ביותר ממאה מיליארד שקלים. המשק נאלץ אז להוציא מיליארדים על אבטחה בכניסה לכל בית קפה, לכל קניון ולכל אוטובוס, ואלה גזרו על המשק שנים ארוכות של מיתון מדכדך.
ואחרי כל זה, שום דבר לא הכריח את ממשלת שרון להמשיך בטירוף של אוסלו גם אחרי התנפצותו. שרון בחר לעשות זאת משיקוליו הציניים, ואת המחיר כולנו משלמים ועוד נמשיך לשלם שנים רבות אחרי שראש הממשלה ההוא נקבר באדמת העוטף.
נחזור אפוא להתנתקות ולהשלכותיה האיומות. אבן שממשלה מופקרת אחת זרקה לבאר, גם עשר ממשלות ותקציב עתק מנופח של מאות מיליארדים אינם מצליחים לחלץ. רצועת החוף שנוער נווה דקלים התהלך בה יחף בשבת אחרי הצהריים הפכה מאז הגירוש האכזרי ההוא למבצר שגובה מאיתנו מחיר בלתי נתפס ובלתי נגמר, שכאמור בכתבה הזו איננו נמדד רק בחיי אדם. ההתנתקות הייתה אסון נורא כבר בזמן אמת, אבל הגרוע באמת הוא היותה אסון מתגלגל, שאת מחירו – הכלכלי והפיזי – משלם דור שבחלקו אפילו לא נולד כשעלתה על הגוש יד הכורת.
