"…התנועה התנכרה למהותה. הדעה שהתנועה הלאומית לא נועדה לפתור את שאלת היהודים נשארה דעה שלטת… הכיוון הזה נתבטא גם בתורות השליטות… התפיסה המוסרית של התנועה הלאומית יש בה נטייה פנימית לאוטונומיה. היא נוטה לקבוע איזה תיקון מוסרי כתכליתה של התנועה הלאומית… החזון הראשון נעלם על ידי זה בערפל…" (יחזקאל קויפמן, בין נתיבות, עמ' 164).
"וְיוֹדֵעַ אֲנִי: כִּי דַּם נֶפֶשׁ זֶה / יְכֻפַּר בְּדָמָם שֶׁל גּוֹיּוֹת-אַחַי / הַבּוֹזִים לִי כַּיּוֹם. / עֲרַב תִּנְשְׁכֵם כִּזְאֵב טוֹרֵף צֹאן / וְלֹא יֵדְעוּ מַדּוּעַ בְּעֶצֶם הַיּוֹם / הוֹיָה לָהֶם זֹאת עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (אורי צבי גרינברג, כרוניקה שחורה – קרע הברית).
קו ישיר עובר ממאמרנו האחרון, על התאווה של הישראלי או היהודי-החדש לטרוף את זהותו היהודית ולבטל את עצמו, ובין פולחני האבל הסכריניים שראינו רק לפני שבועיים לשחקן ומעליל עלילות הדם מוחמד בכרי. התגובות של האליטה הישראלית בשלל במותיה – גל״צ, הארץ, ידיעות אחרונות וערוץ 12 – היו ״על במותיך חלל״. אין דרך אחרת לפרש את הדברים שנאמרו אלא כקינה על פנטזיה. הצגה פנימית שצפה בה כל איש שמאל, ובכרי גיבורה. כשחקן לא היה מתאים ממנו להיות ׳הנורמלי׳. מן הצד השני, הנורמלי שמוכיח כי הנה, יש סיכוי להיות א-יהודי. היה ישראלי בביתך ונורמלי בצאתך. רק אל תהיה יהודי. זה מאיים.
בכרי ייצג את הדו-לאומיות המדומיינת של האליטה הישראלית. את אמונת השווא שבתוך כל פלשתיני נמצא יהודי ובתוך כל יהודי נמצא פלשתיני
בכרי התפרסם כששיחק בסרט ׳בין הסורגים׳. הוא גילם את עיסאם, אסיר ביטחוני פלשתיני. שם הלביש הבמאי (היהודי, איך לא) את דמותו של בכרי הגבוה, בהיר השיער והעור ובעל העיניים הירוקות, על האסיר הביטחוני. מבחינה מהותית הוא הפך את הדימוי של אסיר ביטחוני מדבר מה זר, שונה, כהה ומפחיד לדבר מוכר ונאה לעין. אדם מצודד מבטים שמעורר הזדהות והערכה במקום פחד, שנאה וכמיהת נקם.
המיוחד בסרט הוא חשיפת תפיסת העולם של האליטה התרבותית בישראל: הציונות ומדינת ישראל מסמלות דיכוי פוליטי הדדי על סמך אידאולוגיה שגויה (הציונות) ותאולוגיה גזענית (היהדות). בפנטזיה של בני ברבש הוא משתף פעולה עם האסיר הביטחוני הנאה והחסון נגד הדיכוי הציוני. אחר כך הרהיב עוז הבמאי עמוס גיתאי והעניק לו את תפקיד מרדכי היהודי בעיבוד של מגילת אסתר לשכונת ואדי סאליב בחיפה. שם הנכבה (המבורכת לדידנו וטראומטית לדידו של גיתאי) מהדהדת בין הרחובות והדמויות. השעטנז המאולץ של האליטה התרבותית הזאת חושף את הפסיכוזה. את הפנטזיה המשיחית שעולה כשמנסים לאיין את הזהות היהודית כהמשך לחלומות של יוסף חיים ברנר ודומיו ולברוא עברי חדש.
בכרי ייצג את הדו-לאומיות המדומיינת של האליטה הישראלית. את אמונת השווא שבתוך כל פלשתיני נמצא יהודי ובתוך כל יהודי נמצא פלשתיני. כולנו בני אדם. כל שחסר הוא אדם דמוקרטי משוקם, ערבי ויהודי. לא בכדי בחר בכרי ולוהק בכרי לגלם יהודים שוב ושוב. הוא היה סמל לטשטוש התחומים הלאומי והדתי. אם הפרוגרס רואה רק בני אדם יחידים, בכרי היה הוכחה ליהודים שהדבר אפשרי גם כאן, בלב הסכסוך הערבי-מוסלמי-יהודי. מה אירונית העובדה שהוא היה שחקן, וכמה סמלית העובדה ששחקן גילם את ההוכחה.
הגדיל לעשות עיתון הארץ, שכתב: ״היו שני מוחמד בכרי. אחד עורר בישראלים תקווה, את השני הם לא יכלו להכיל״. אכן, בכרי האחד מימש פנטזיה של ישראל פוסט-יהודית, והשני שיחק דמויות התומכות במאבק מזוין במדינת ישראל. בתוכן הכתבה מוצב בכרי מול דמות ערבית נגדית, יוסף חדאד. חדאד מציג מודל נגדי של ערבי המגויס כל כולו לרעיון של מדינה יהודית וציונית, מודל של אינטגרציה הבנויה על הכרה בגבולות הלאומיים והערכה לכך שרק הכרה זו יוצרת מרחב ריבוני יהודי המאפשר לערבי חירות פרט. לכן אפשר לראות בסיקור מותו של בכרי התעלמות מהאירוע המכונן או עידון חריף שלו סביב סרט התעמולה האנטישמי ׳ג׳נין ג׳נין׳, שהציג טענות בדיוניות ושקריות על רצח עם. התעלמות זו אכן מייצגת את העובדה שבכרי, למרות כל התקוות והאמונות שהשליכו עליו, היה ערבי והתגאה בכך.
בעוד איש השמאל דמיין את בכרי בדמותו ׳מאחורי הסורגים׳ כשותף להימלטות מן הכלא שהזהות היהודית כופה עליו, בכרי לא נטש לרגע את זהותו הערבית והשתמש באותם הוזים לקידום מטרותיו. מרגע שפרסם את ׳ג׳נין ג׳נין׳ זכה לכתף קרה משיעור גדול מהאליטה הישראלית, כי הוא הפסיק לשרת את הפונקצייה היחידה שיש לערבים בעיני אנשי השמאל: לספק להם בריחה מזהותם היהודית על כל משקלה ההיסטורי. מרגע שהפסיק בכרי לשרת את הפונקצייה הוא הפך לאויב העם.
ואולם בסתר ליבם, אי שם בקבוצות ההשתייכות הסגורות בגל״צ, בהארץ, במוספי התרבות של העיתונות ובקרב רבים בעולם התרבות הישראלי, הכמיהה המשיחית שביטא בכרי מעולם לא פגה, אפילו אחרי עלילת הדם של ׳ג׳נין ג׳נין׳ ואף אחרי 7 באוקטובר. בכרי ייצג את הפנטזיה לברוא 'אין' ישראלי מ'יש' יהודי. לנוכח מצב זה אפשר להבין את הסערה סביב לחיצת היד של ראש השב״כ דוד זיני.
הממלכתי האחרון: על מזבח הממלכתיות
״סירובו של דוד זיני ללחוץ יד לעובדות שב"כ הוא לא סתם עניין דתי שצריך 'להתחשב בו״ (כותרת מאמר דעה של פרופ׳ אורית קמיר על הודעתו של ראש השב״כ שלא ילחץ יד לעובדות השירות).
בניגוד למפורסם, זיני הוא מופת של ממלכתיות. אדם שנסרק במסרקות ברזל ולא נמצא אף רסיס קטן של חומר גלם לפסילת המינוי. ואולם חטאו הגדול הוא שהוא איננו משוקם. הוא יהודי במובן המעשי של המילה. הוא יהודי באורחות חייו ובתפיסתו את המרחב באמצעות היהדות. זהו חטא שאין עליו כפרה, שכן הוא איום זהותי. הוא דבר מה מודחק השב ומשתלט על תפקיד אורגני ליהודי החדש. זיני שואף לשקם את השב״כ אחרי הקטסטרופה של 7 באוקטובר והשנים שקדמו לאירוע. הוא נלחם באויב החיצוני ואיננו מבין שהוא עצמו האויב הפנימי. מבחינה סמלית זיני מושיט ידו לשלום ולתיקון, ומי שדורשים שיושיט יד פיזית, בניגוד לאמונתו, קוראים למלחמה.
תרבות אחת מכבדת את הזכר והנקבה ומאפשרת לכל אחד מהם שליטה ואוטונומיה, ומנגד יש תרבות שמכריחה מעשים פיזיים בגוף, תנאי ללגיטימציה. תרבות כזאת היא לא יותר מהלניזם פגאני. גלגולה המודרני של תרבות יוון ורומא בעולם מערבי ליברלי, שבו כל אחד אמור לבחור מה לעשות בגופו. זהו קוד מוסכם. מי שתוקף באמצעות לחיצת ידיים אינו רוצה אחדות אלא כפייה. הוא יקרא לזה ממלכתיות אבל בעצם יכפה את הערכים שלו בכוח עצים.
אי-הושטת היד מסמנת בית מסורתי ויהודי. בית שנמנע ככל יכולתו מעולם של הפקרות ופריצות למען תפיסה של ריסון ושליטה
זיני, שהצהיר כלפי חוץ על מגבלותיו, וכלפי פנים, בחדר הסגור עם עובדת השב״כ, עוסק בענייני ביטחון ישראל, יכול לחבוש שטריימל או לשמור מרחק ארבע אמות. כל עוד עיסוקו ענייני, הוא מבורך. מנגד להקות המגנים והתוקפים את הצהרתו על לחיצת היד מעידים שהם מושחתים אידאולוגית. הם יכפיפו את ביטחון ישראל להגשמת האידאולוגיה הערכית שלהם ביחס של תנאי. או שהאידאולוגיה שלי מיושמת, או שביטחון ישראל נמכר.
זיני מייצג את הציבור שהגיע תורו להכתיב את הערכים של שלו במוסדות. הוא אלוף בצבא, לוחם מ-7 באוקטובר. המוסר שזיני מייצג בהימנעותו מלחיצת היד עולה על המוסר הנגדי שהציגו רונן בר וקודמיו, מוסר תל אביבי שכשל לידי חורבן המוני של יישובי הדרום ומוות המוני. אי-הושטת היד מסמנת בית מסורתי ויהודי. בית שנמנע ככל יכולתו מעולם של הפקרות ופריצות למען תפיסה של ריסון ושליטה. בלי מגע בתוך הארגון ובלי ניאוף בתוך הארגון, בניגוד לתוקפיו זיני נמנע באופן אידאולוגי מהחפצת גוף האישה. זיני מסמן את השינוי. אנחנו המוסר במרחב הציבורי, וזיני מסמן את מגמת התיקון. אנחנו מגדירים את המרחב, ותודה לך האלוף זיני, ראש השב״כ, שהדגמת זאת לכל מצקצקי הלשון.
אין דרך אחרת להבין את האירוע אלא במסגרת המאבק של האליטה הישראלית ברכיב היהודי שבזהותה. בהיעדר כל עוגן של זהות בעלת תוכן עצמי ממשי, הדבר היחיד שנותר הוא לתקוף את היהודי. ולכן יש כאן לקח הכרחי. היהודי שמטפס אל תוך תוכי המערכת ומגיע בדרך לא דרך אל עמדת ההשפעה, אחרי שסרקו את עברו במסרקות הברזל של התקשורת הישראלית ואף הפעילו רוגלות משירות הביטחון, שידע שגם אז עצם נוכחותו המהותית והמשמעותית היא קריאת תיגר בעיני יריביו. אולם עליו לזכור שהוא מייצג ציבור רחב ואת ערכיו.
