בתחילת השבוע חשפתי בפרסום ראשון את החלטת שר הביטחון ישראל כ"ץ להעביר תוספת תקציב של מאה מיליון שקלים למיגון רכבי הסעות ביהודה ושומרון. כעת אנחנו חושפים את "המפה האדומה" – המסמך הצבאי הפנימי שהוליד את הצורך בתקציב החירום הזה, ומציג את שיטת הקונספציה המתגוננת שעדיין נהוגה בצה"ל.

המסמך הרשמי של פיקוד המרכז ואוגדת איו"ש מפברואר 2025, שמתפרסם כאן לראשונה, מוכיח כי במקום להבין שיש רק פתרון אחד ויחיד – העברת נטל הפחד אל האויב – הצבא עדיין צובע את שטחי יהודה ושומרון בצבעי אזהרה ומעביר את נטל המיגון אל האזרח .את המסמך המלא ואת המפה המצורפת אליו תוכלו לראות באתר 'עולם קטן'.

השיטה: צובעים את הכביש במקום לנקות את הכפר

הפקודה, שחתום עליה מפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט, מחלקת את צירי התנועה ביהודה ושומרון ובבקעה לקטגוריות של "רמות איום", וכל צבע מכתיב את עובי השריון שעל האזרח לעטות על עצמו ועל ילדיו. 

המסמך מחלק את הצירים ביהודה ושומרון לכמה צבעי צירים: בצירים אדומים מותרת לתלמידים בתחבורה ציבורית ובטיולים (על אזרחים הצבא אינו מוסמך להחליט) רק נסיעה בכלי ממוגן ירי. צירים ירוקים מחייבים מיגון אבנים, בצירים צהובים רמת האיום משתנה, בצירים כחולים מותר לנוע ללא מיגון, ובצירים סגולים מותרת התנועה רק במיגון ירי בתוספת ליווי צבאי.

הרשימה הארוכה של הצירים האדומים כוללת בין השאר עורקי חיים מרכזיים: כביש 60 מצומת בה"ד 3 דרך חווארה ותפוח ועד לעפרה (בנימין), ציר יצהר–ג'ית, כביש 465 (עטרת–חלמיש), וכביש 35 במרחב חברון. במקום שהכפרים שהמחבלים יוצאים מהם ייסגרו, הצבא מגדיר את הנסיעה בהם אירוע שדורש לתלמידים מיגון מירי.

רק ענישה קולקטיבית

אם יש איום, צריך להסיר אותו, ולא להתמגן. אי אפשר להתעלם מהרבה דברים טובים שנעשו בפיקוד המרכז בשנתיים האחרונות, אבל אנחנו מדברים על הדבר המרתיע ביותר שנמנעים מלהשתמש בו: עונש קולקטיבי, להתנתק מתודעת המפגע הבודד השקרית ולהתחיל לדבר בערבית.

יעילותו של עונש קולקטיבי ככלי להרתעה טמונה ביצירת מאזן אימה פנימי בחברה המעניקה חסות לטרור. בניגוד לגישה המערבית הליברלית, המתמקדת במחבל הבודד בלבד, ענישה קולקטיבית – כגון הטלת עוצר ממושך, חסימת כפרים שלמים או שלילת היתרי עבודה מכלל הקהילה – הופכת את הטרור לנטל על הסביבה הקרובה שלו. כאשר הכפר כולו משלם מחיר כלכלי וחברתי כבד על כל אבן שנזרקת ממנו ועל כדור שנורה ממנו, האינטרס של התושבים למנוע פיגועים משתנה ממניע מוסרי למניע קיומי. במצב כזה הקהילה מפסיקה לשמש מים שדג הטרור שוחה בהם והופכת לגורם מרסן שמבין ששקט הוא תנאי בסיסי לחיים נורמליים.

האבסורד: משמעת בטירונות, הפקרות בטרור

כאן נחשף האבסורד הזועק: כל מפקד כיתה בצה"ל יודע שלפעמים חייל אחד שמפשל בטירונות עלול לגזור מחיר של עונש קולקטיבי על המחלקה כולה. הצבא מאמין שענישה קולקטיבית היא כלי חינוכי ומרתיע בסיסי בתוך שורותיו, אך כשמדובר באוכלוסייה ערבית שמעניקה מחסה לטרור, פתאום ענישה קולקטיבית הופכת למילה גסה.

המסמך אף מודה בפה מלא כי איום החטיפה הוא "איום בר קיימא" בצירים אלו. במציאות נורמלית איום חטיפה על ציר ראשי היה מוביל להשטחת המבנים הסמוכים ולהטלת עוצר על הכפרים השכנים. אתם לא זוכרים מה קרה לטלי חטואל ולבנותיה בגלל הבתים שלא הושטחו בציר כיסופים בהוראת בג"ץ?

איך אפשר למגר איום כזה אם כל הכלים שלנו מסתכמים במרדף אחר הילד-מחבל בן ה-14 שזרק את האבן? במציאות של פקמ"ז 2025 הפתרון הוא פשוט להשקיע עוד מאה מיליון שקלים כדי שהאוטובוס יהיה ממוגן יותר.

הגיע זמן הכרעה

הניסיון הישראלי להתמגן לדעת נכשל. המיגון אינו עוצר את הטרור, הוא רק מזמין את הכדור הבא.

הגיע הזמן להפסיק לצבוע מפות בצהוב ובאדום ולהתחיל לצבוע את המציאות בהרתעה. גישה התקפית שכוללת ענישה קולקטיבית היא הדרך היחידה להפוך את המפה הזו לכחולה. ביטחון לא קונים בלוחות פלדה, ביטחון קונים ביד ברזל שגורמת לצד השני להבין שהטרור פשוט לא משתלם.

אנו, תושבי יהודה ושומרון, נמשיך לנסוע בצירים. לא משנה מה היה ומה מספר הפיגועים, למען ביטחון ישראל לעולם לא ננטוש את אדמתנו.