"כל הממשל, למעשה כל הנאה וכל תועלת, כל מידה טובה וכל מעשה נבון, מבוססים על פשרה ועל חליפין" (אדמונד ברק)
"ממשלה ציונית רחבה, שהרוב בה הוא ימין… היא צו השעה לקבלת החלטות ציוניות נחוצות שלא ניתן יותר לדחות אותן. יאיר גולן אולי יהיה הקצה שלה ואולי יבחר בשנאה שלו לציונות הדתית על פני הציונות ויחליט להישאר בחוץ" (שבות רענן, חברת מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל)
נכתוב מעט על הסוגיה האקטואלית במגזר הדתי-לאומי, הלא היא סוגיית השוויון בנטל. אם נדייק, אין זאת הסוגיה, אלא האיוולת המדינית והפוליטית של המגזר הקדוש והתורם שלנו.
עדכון אסטרטגי
ראשית נסקור את המפה הפוליטית. הבחירות המידפקות על דלתנו הן בחירות שעיקרן מרכזי וברור: מאבק על משילות וריבונות במדינת ישראל.
מתוך המצב האמור לעיל אפשר לפלח את המחנות והמפלגות, את הצעות המדיניות ואת הפעולות הצבאיות. המאבק נמצא בין תומכי העריצות המשפטית וננסיה-משרתיה בפרלמנט, ממפלגות השמאל וכל מיני מפלגות שעטנז כמו 'ישראל ביתנו', ובין הציבור המדוכא על ידי עריצות הרשות השופטת. המאבק המרכזי נמצא סביב שאלת חירות הפרט, חירות העם והיכולת לשנות את המסלול ההתאבדותי שישראל נכנסה אליו החל משנות התשעים. על המציאות אפשר לשרטט חלוקה בין מחנה המחאה לרוחבו והשם הפיכה ובין הקואליציה והשם רפורמה. זוהי הזירה הפוליטית בישראל, וזוהי נקודת המוצא לכל דיון אחר, על איראן, על סוריה, על עזה, על רפורמת החלב או על שוויון בנטל וחוק הגיוס.
לצערנו דווקא מהמגזר שתרם יותר מכל מגזר אחר במלחמת התקומה עולה קריאה עקומה ומוזרה. קריאה צודקת ומלאת כאב אותנטי, ובו בזמן קריאה אווילית, שקשה להאמין שהיא אינה בדיחה. הקריאה להציב את סוגיית גיוס החרדים בקדמת הבמה. למען הסר ספק, זוהי סוגיה חשובה, ויש אמת בטענת העוול. ואולם, כפי שאמר אדמונד ברק, סוגיה זו דורשת פשרה וחליפין. תאוות הגיוס המיתולוגית של "כל החרדים ועכשיו!" היא תאווה שייכת לעולמות של פנטיזם דתי-משיחי. הצבת הסוגיה הזו במרכז הבמה משמעותה הסרת הסוגיה הרלוונטית של המשילות והריבונות ממרכז הבמה. במקום לדבר על עריצות בג"ץ ושחיתות הפצ"רית לשעבר ועל תעלולי היועמ"ש החונקים את שלטון העם, אנו עוסקים בתקציבי רווחה למעונות יום של חרדים. בכך מסיטים את האש אל היהודי הארכיטיפי – הלא הוא החרדי.
דווקא מהמגזר עולה קריאה עקומה ומוזרה. קריאה צודקת ומלאת כאב אותנטי, ובו בזמן קריאה אווילית, שקשה להאמין שהיא אינה בדיחה
עוד היבט הוא המחיר שאנו עלולים לשלם. 'אנו' משמעו גם יועז הנדל ושבות רענן ממפלגת המילואימניקים. קואליציה עם יאיר גולן משמעותה פוטנציאל להעברת ראשות הממשלה ליאיר גולן. הוא יקבל לכל הפחות את המטרות שהצהיר עליהן באופן רשמי: משרד המשפטים והמשרד לביטחון לאומי. אנו משערים שגם תיק התקשורת ותיק החינוך על הכוונת. אחיזה של מפלגת שמאל במשרד המשפטים תהיה אסון חסר תקדים. הוועדה לבחירת שופטים מוטה באופן חולני וכרוני אל אידאולוגיות שמאל ניהיליסטיות בשל נוכחות נציגי לשכת עורכי הדין ושופטי העליון. המשמעות היא מינוי המוני של שופטים, ובכללם שופטי עליון. ימונו שופטים שיהפכו את דפנה ברק ארז לסמן לאומני. אנו נמצא את עצמנו בצבת דיקטטוריאלית מכל שלוש הרשויות, באופן שאין לנבא כיצד יסתיים.
שבות רענן ומפלגת המילואימניקים יכולים להוביל לאסון זה בשתי דרכים: דרך אחת היא מעבר של אחוז החסימה וחבירה לקואליציה כפי שתיארה רענן, והדרך השנייה היא מניעת מעבר אחוז החסימה של מפלגת הציונות הדתית. כך יאבד הימין שני מנדטים. בשני המקרים התוצאות עלולות להיות הרות אסון.
גורמי העומק – הליבה
"וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה… וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מלכים א ב, ט) (בפונט ציטוט)
אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפנינו בעת הזאת הוא חוסר היכולת של הציבור הדתי-לאומי לצאת מהחינוך האמוני והדתי שלו. חינוך יהודי חותר לאחדות. ההוויה 'שמע ישראל' משמעה שהכול אחד. ואכן, יש נטייה לראות בכל ההוויה אחד. ואולם במישור הפוליטי ראייה זו ללא הבנה ביקורתית שלה מולידה עבדים. הדתי-לאומי חונך להיות טייס משנה, מספר שתיים, וכך הוא מתנהל לרוב במרחב הפוליטי והציבורי. לכן הוא חותר לאחד במקום להוביל. להיות אימא לסיטואציה במשפט שלמה, במקום שלמה השופט ומנהיג הסיטואציה. פרסי ניחומים, דוגמת התואר הקבוצה ההוגנת, הם תחושת הטוהר והצדק; ההון המוסרי חשוב לרבים בציבור הדתי-לאומי במידה רבה יותר מההון המעשי.
שכחנו את צוואת דוד לשלמה בנו, שהיא מעשה פוליטי שאיננו אחדותי אלא כוחני. ציווי שאיננו מאחד אלא מרכז. דוד ושלמה היו פוליטיקאים, לא כוהנים. הכשל הזה הוא כשל יהודי גלותי מובהק, הנובע מתפיסת האחדות המוחלטת של ההוויה. אם הכול אחד, המדינה היא חלק מן האחד, ואז אין להפעילה ולהשתמש בה לקביעת המדיניות. קשה לראות פוליטיקה של הכרעה שהוביל פוליטיקאי דתי-לאומי. ולכן אנו רואים בהתמדה את הדה-יודיזציה של כל מוסד בישראל ואת הכפייה האגרסיבית של מדיניות שמאל בכל רגע שאפשר לכפות אותה. השמאל משַחק משְחק של הכרעה מול שער ריק.
במקום הכרעה מתנהל שיח חינוכי-רגשי הבנוי על ערכים. השיח מתעלם ממחיר טוהר הערכים במערכת הפוליטית ומהצורך להתפשר על אי-אילו ערכים בעבור מימושם של אחרים או מניעת אחרים מלממש את ערכיהם החולים. שבות רענן, וכמוה כשני מנדטים של ציונות דתית ליברלית, דורשים לראות במדינה ביטוי של ערכים ואידיאלים. "יש ליישם בה את ערכינו, ואך ורק כך היא 'מוסרית'". הדבר סותר את ההבנה המודרנית והתנ"כית שהמדינה היא כלי של האומה ולא ביטוי רוחני ומוסרי שלה. המדינה אינה האומה.
ההוויה 'שמע ישראל' משמעה שהכול אחד. ואכן, יש נטייה לראות בכל ההוויה אחד. ואולם במישור הפוליטי ראייה זו ללא הבנה ביקורתית שלה מולידה עבדים
התופעה קיימת בצורתה האקטואלית עוד מימי מפלגת מימ"ד הדתית (שנות התשעים המוקדמות), שהצטרפה למפלגת העבודה של אהוד ברק ותמכה למעשה במדיניות שמאל של נסיגה משטחי יהודה ושומרון. המימדניק נתן לשמאל את היכולת לטעון שהוא 'לאומי' ו'יהודי', וקיבל בתמורה הכרה בעליונותו על שאר ה'דתיים' הנחותים מגבעות השומרון או מישיבות הקו.
דוגמאות נוספות אפשר למצוא ברב שי פירון, באלוף אלעזר שטרן, ומעל כולם בנפתלי בנט ובמתן כהנא. המשותף לכולם הוא הדפוס שהם מובלים ומוגדרים בו על ידי המגדיר והמוביל, הלא הוא היהודי החילוני-'ליברלי'. בנט וכהנא גילמו את התופעה הזו בצורה גרוטסקית. זה היה שיא חדש, שכן את ראשיתו הפוליטית עשה בנט תחת הסיסמה 'לא מתנצלים'. מתן כהנא עבר מאולפן לאולפן ורק הקצין את הבטחתו שלא לחבור לשמאל עד כדי הלגלוג המפורסם שהוא "יהיה רקדנית בלהקת בת שבע". מיותר לציין שכולנו ממתינים לרסיטל כהנא.
בנט וכהנא, ששניהם בוגרי סיירת מטכ"ל – יחידת הפיקוח של האליטה הישראלית – פועלים בדפוס פסיכולוגי שקיים בין העבד לאדונו. מהסיירת ועד לוורטיגו של כהנא הטייס הם האמינו בימין, ימין חזק, ימין אמיתי, ימינה מנתניהו, אבל גם באחדות ובממלכתיות. לבסוף היו החותמת הפוליטית שהכשירה את מפלגת האחים המוסלמים וממשלת לפיד-גולן-מיכאלי, להלן 'ממשלת הריפוי והשינוי'. אירוני, ממשלת השינוי היא בעצם ממשלת האדונים דמפא"י.
הציונות הילדותית והמנהיגות הדתית
"…הרבה מאוד מאנשי הציונות הדתית, חלקם זכו לחינוך לאומני קיצוני, יקבלו מסע תיקון בתוך צה"ל… צה"ל זה מערכת חינוכית אדירה. ואני אומר לרמטכ"ל… צריך לעבור לנוהל ברור בצה"ל. אין חייל שלא משלימים במסגרת שירותו חינוך לדמוקרטיה" (יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים, 2024) (בפונט ציטוט)
כך הגענו למצב שבמקום להבין את הצד שמנגד מתרכזים רבים בציבור הדתי-לאומי בתחושת העוול שעולה לנוכח תגובת הציבור החרדי. פלח זה בציבור אינו מנהל שקלא וטריא פנימי מה מחירו של ההפסד ומה עלותו של יאיר גולן בעמדות כוח. הוא מפנטז על אחדות קוסמית עם ה'אחר' היהודי, אבל מתעלם מהצהרותיו הפורמליות וממשמעות כוחו. וכך הוא חוזר לדפוס שפיענחנו ופירשנו במאמרינו הקודמים: הרצון לגשר בין הדתי לחילוני, בין הציונות החילונית לציונות הדתית, מוליד מצב של ביטול עצמי. הביטול העצמי יוצר צורך פסיכולוגי עמוק בהכרה ממי שאנו מתבטלים בפניו. אם אין שמאל חילוני לקרב, ואני איני גשר, איבדתי את תכליתי ואת מהות קיומי.
מנגד, ראינו צעד מנהיגותי שאיננו אחדותי בדמות יציאת חיילי גולני מאירוע שהייתה בו שירת נשים. זוהי פעולה של הצהרה על אופיו של המרחב הציבורי. מרד במובן מאליו ולפיו ברירת המחדל היא ליברליזם חילוני. החיילים שהסתכנו ושילמו בדמם אינם מוכנים להתפשר. קמים ודורשים את המושכות להנהיג. הם דורשים מרחב דתי ומהות דתית למוסד. הם דורשים הוקרה על הקרבתם ואינם מוכנים לכוף עצמם לערכים זרים.
בין שני הקטבים הללו ניצבים שבות רענן ויועז הנדל. בין מנהיגות לאומית יהודית הדורשת את זהותה כברירת מחדל ובין עבדות דתית למגדיר החילוני שדורש ציות בטקסים שמבזים אמונתו של דתי, שירת נשים למשל. היא יכלה לדרוש דרישה פוזיטיבית למען בעלה על טהרת המחנה ושילוב הנשים, אבל בחרה לתקוף את החרדים משל הם איום על סל ערכיה ומימושם. במקום אמירה פוזיטיבית מנהיגותית, לאומית ומסורתית, היא בחרה לריב עם החרדים כדוס מאולף הרוקד לצלילי המסגור של ההגמוניה החילונית.
המשמעות של בחירתה היא סכנה מקאברית לכל הערכים ששבות ובעלה מסמלים. כפי שפתחנו, שליטתו של גולן בוועדה לבחירת שופטים היא דחייה של עשרים שנים במלחמת הריבונות, עריצות של שני עשורים שנרכשת בשם טהרנותה של שבות. אם היא אינה מבינה את מה שכתבנו כאן, היא לא במקצוע הנכון. היא אינה מבינה את השדה הפוליטי. או שהיא יודעת שגולן עלול לעלות, ואז היא שותפה לאסון, או שהיא חושבת שהוא לא יעלה, ואז היא מהמרת על קיום מדינת ישראל. על שגיאותיה נשלם בדמנו.
אין שום מקום להשוואה בין גיוס של אלף או 5,000 חיילים חרדים נוספים ובין שעבוד המוני של כל המחנה הלאומי לעריצות אובדנית לעשרים שנים. המנהיג הפוליטי הראוי חייב להכריע בין פשרות נכונות ובין טהרנות הרסנית. מנהיג אידיאליסטי כמו שבות רענן מסוכן לציבור. עצם מעמדה מעיד על כישלון ההנהגה הנוכחית במפלגת הציונות הדתית לתת מענה לציבור.
האם ננהיג או שמא נישאר ילדים של אבא. יותר מכך, האי-הבנה של הפוליטיקה כזירה של הכרעת סכסוכים (לרוב באמצעות פשרות) מולידה איוולת שאין אלא לתארה כנאיבית, כדבריה של שבות רענן: "מחויבות, גם בהורות וגם בשלטון, לא נמדדת בנוחות אלא בנכונות להיות שם, גם כשזה לא נוח וגם כשזה לא מצטלם יפה". האנלוגיה בין ההורות והממשלה היא אנלוגיה לוקה, שאינה מבינה את המעשה הפוליטי. היא גוזרת גזרה שווה בין שתי מערכות יחסים שונות: הורה-ילד ומדינה-אזרח.
היא אינה מבינה את המעשה הפוליטי. ההורות בנויה על אלטרואיזם טהור, ולהורה מחויבות אין-סופית לילד. ההורות איננה מאבק כוח בין עמדות, ערכים, אינטרסים חומריים ורצונות סותרים. הממשלה היא הגף המושל במוסד המדיני, היא אינה אבא ואימא של האזרחים, הממשלה היא תולדה של ברית בין עמדות שונות, ערכים שונים ותפיסות עולם שונות. מחנה אחד וגוף מושל אחד שקובע מדיניות. בהורות מדובר בליווי: ההורה הוא הפדגוג הראשוני. בממשלה מדובר בהנהגה ובניהול מוסדי. מערכת של פשרות מתוך אינטרס משותף. ויותר מכך, בין ההורים והילדים לא ניצב המאבק אלא השותפות, בין המחנות הפוליטיים הסותרים ניצב מאבק בין ערכים סותרים; את היריב הפוליטי אתה חייב לנצח, את הילדים שלך אסור לך לנצח. ניצחון על הילדים הוא הפסד בתהליך חינוכם, שאיננו מלחמה. ניצחון על היריב הפוליטי שלך הוא תנאי יסוד למימוש אידאולוגי וערכי.
הכשל של שבות בולט, וכמוה הכשל של בנט, הכשל של מתן כהנא, הכשל של שי פירון והכשל של יועז הנדל. הם ניגשים בתפיסה חינוכית לפוליטיקה ואינם מבינים שהיא זירת מאבק.
מתוך המאבק נוצרות הפשרות. הפשרה עם הציבור החרדי בחוק הגיוס היא תולדה של הצורך לשמור על ההובלה הפוליטית מול השמאל האובדני והיודופובי; גפני איננו אידיאל, אך נזקיו רחוקים מנזקי יאיר גולן במשרד המשפטים.
