פוסט מטלטל של בת גלים שאער, אמו של גיל-עד הי"ד ואחת הדמויות הבולטות בעשייה למען האחדות, חושף את הסיבה שבגללה סירבה לקחת חלק בעצרת הגיוס האחרונה. למרות שפנו אליה בבקשה להביא את "זווית האחדות", שאער החליטה שהפעם – השתיקה רועמת יותר.
בפוסט שפרסמה השבוע, מסבירה שאער כי הבחירה לא להגיע לכיכר היא עמדה בפני עצמה. לדבריה, המאבק הנוכחי תחת הכותרת של "שוויון בנטל" חוטא למטרה ומתנהל בצורה שרק מרחיקה את הפתרון.
"השבוע פנו אלי וביקשו שאגיע לנאום בעצרת הגיוס הלאומית. האמת? הפתעתי. פותחת שאער, ואז הוסיפו ואמרו, "נשמח שתביאי את זווית האחדות." בדרך כלל, כשאומרים לי "אחדות" – אני לא מהססת. אבל הפעם, אחרי מחשבה קצרה, הבנתי שזה לא הסיפור. הבחירה שלי – לא להגיע – היא עמדה.
אני לא הולכת לעצרת, כי עצרת אמיתית מתחילה מהקשבה – ואני לא שומעת הקשבה, אלא סיסמאות. אני לא הולכת, כי שיח שמתקיים לתחושתי, כאשר שמים בקדמת המחאה במכוון את מי שנושאים בפועל בנטל – הוא שיח שמפספס את הלב של הסיפור. אני לא הולכת, כי כשכל הדיון מתנקז למגזר אחד – נוח לשאר החברה להיות צודקת, אבל קשה לה להיות שותפה באמת".
"יש הבדל גדול בין מחאה שמבקשת תיקון למחאה שמעמיקה קרע. יש מאבקים שדורשים כוח, ויש כאלה שדורשים אחריות. והערב, בעיניי, האחריות היא לבחור לא להיות שם. לא כי זה לא חשוב. אלא כי זה חשוב מדי מכדי לעשות את זה לא נכון".
לקראת סיום, מחברת שאער את הדברים לפרשת השבוע ולמושג "ערלות שפתיים" של משה רבינו. "כשמשתמשים בכאב כדי לחדד מחלוקות, כשמגייסים שכול וכאב אמיתי לצרכים פוליטיים, כשעסוקים יותר בהאשמה מאשר בהבנה – גם מילים צודקות הופכות ל'ערלות שפתיים'".
הפתרון, לתפיסתה, חייב לבוא ממקום אחר לגמרי: "הדרך לגיוס החרדים, ולגיוס שאר חלקי האוכלוסייה לא תיסלל בהפגנות ובהגדלת השנאה אלא בפתיחת הלב, בהבנת הצרכים המיוחדים של המגזר ופניה אמיתית לכל מי שאינו נושא בשלב זה בנטל".
