והוא לפני סיום אומר: חזק!
הרבנית ימימה מזרחי
"אני רוצה לומר משהו חשוב", אמרה לנו השבוע אימו השכולה של שילה ראוכברגר הי"ד, שנפל בקרב גבורה. "גיליתי שרק בעם הזה האובדן הנורא ביותר משאיר אחריו כוח חיים ותקווה גדולה".
גם אילו היה אפשר לערער על ההנחה הזו, כשרואים את פניה של האם הזו מבינים את הבלתי מובן: עם החשק שלה לחיים אי אפשר להתווכח.
"כי תקווה איננה רגש כמו כאב, עונג, תוקפנות או פחד", לימד הרב יונתן זקס זצ"ל, "היא הנחת יסוד מבוססת על מערכת של אמונות. התקווה איננה תחושה, התקווה – יודעת".
מה היא יודעת, התקווה? היא יודעת שב-DNA שלה צרובה ברכתו של אבי האומה יעקב. הוא בירך אותנו שברגע השפל, רגע התנפצות תקווה, דווקא שם תיוולד תקווה חדשה.
בברכתו לשבט דן, לפי המדרש, הוא רואה שיום אחד ייפול לוחם עז נפש בעיר עזה. זהו לוחם שניצח בקרבות בלתי אפשריים נגד הפלשתים, יעקב בטוח שהוא המשיח, ואז "וייפול רוכבו אחור". הלוחם, שמשון הגיבור, מי שיעקב תלה בו את תקוותו, נופל לאחור. ושם ממש, עם הישמע בשורת איוב, יעקב אומר את המילים: "לישועתך קיוויתי ה'!"
כל נפילה לאחור, אומר לנו ישראל אבינו, תהפוך לתנופה מחודשת, לחוזק אדיר. זו הסיבה שהשבוע, בסוף חומש בראשית, נאמר בקול בבית הכנסת מעין המילים של שמשון, "חזקני נא", והמילים האלה הן: "חזק חזק ונתחזק!"
למה עכשיו? מפני שספר בראשית הוא ספר מפץ התקוות הגדול: הקב"ה 'מתאכזב' מעולמו, תקוות גן העדן מתנפצת בפניהם של אדם וחווה, התקווה לילד מתנפצת שוב ושוב בפני האימהות, תקוותה של רחל לחופה מתנפצת, תקוות תמר מתנפצת, תקוות יוסף שיזכרוהו. פה, בספר אימהות ואבות, תתנפצנה כל התקוות, ולכן "פה נחיה ופה ניצור!"
האם זה הגיוני? ממש לא. אבל הוא, יעקב, לפני סיום אומר לנו: "חזק חזק ונתחזק", ואת הצוואה הזו אי אפשר להפסיק.
