דיברתי בחנוכה עם הרב אייכנבלט מסידני שבאוסטרליה, והוא סיפר לי סיפור על נערה בת 13 שהייתה על החוף בבונדאיי בעת מתקפת הטרור. בשיחה בפייסטיים, כשהיא מבוהלת כולה, הרב אומר לה: "מה את רואה סביבך?!" והיא עונה בקול רועד: "אישה שירו בה שוכבת על שני ילדיה הקטנים, שניסתה להגן עליהם". והרב אומר לה: "לכי, תזיזי את האימא בעדינות, תאספי אלייך את שני הילדים הקטנים ותרגיעי אותם".

ואז שאלתי את הרב בזהירות: "איך אמרת דבר כזה לילדה צעירה?!" והוא ענה תשובה מופלאה: "ידעתי שהאירוע הנורא הזה עלול להיצרב רק כתחושה של קורבנות, וזה טבעי ונורמלי. אבל אני רציתי שהאירוע הנורא ייחרט במוחה של הילדה הצעירה הזו כשליחות".

ואו. כך בדיוק החליט יוסף: "למחיה שלחני ה'… לא אתם שלחתם". אני לא אדם מכור! אני לא נערה מכורה! הביאו אותי אל המקום הירוד הזה כדי שארים את הראש ואראה מישהו סביבי שרעב, שעייף, שזקוק לנחמה. אני אהיה המשביר לאנשים השבורים שבאו לשבור לחם.

אני יוסף. את יוסף. אתה יוסף. כל כך הגיוני במצבכם להרגיש קורבנות. זה הזמן, עכשיו, להיות שליחים.