נפסק בשולחן ערוך (סי' תקסא) שהרואה ערי יהודה בחורבנן חייב לקרוע את בגדיו, וכן הרואה את ירושלים בחורבנה או את בית המקדש. על דברי השו"ע בעניין ערי יהודה כתב הב"ח: "היינו אפי' יש שם יישוב כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מיקרי", וכן כתב הב"י. לפי דבריהם, כתב הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל בספרו 'המועדים בהלכה', שעם שחרורן של ערי יהודה משלטון נוכרים והקמת מדינת ישראל, בטל דין הקריעה על אותן ערים.
בכ"ח באייר ה'תשכ"ז, עם שחרור הר הבית והכותל, הגיעו למקום מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ו'הנזיר', הרב דוד כהן זצ"ל, ולא קרעו את בגדיהם. בראיונות עם הרצי"ה בחודשים שלאחר מכן (נדפסו בספר 'במערכה הציבורית') סיפר הרב ששאלו אותו תלמידי הישיבה אם לקרוע על ראיית ירושלים ומקום המקדש. לגבי ירושלים השיב: "אם היום אנחנו שולטים בירושלים – היא לא בחורבנה ואין דין קריעה". כן כתבו הרב אליעזר ולדינברג ('הפרדס' מב), הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד, ע), הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ח או"ח מג) ופוסקים רבים נוספים.
גם לאחר הסכמי אוסלו פסק הגר"א שפירא זצ"ל שאין צורך לקרוע על הערים שנמסרו לשלטון גויים, הואיל ולפי ההסכם אין שלטונם מוחלט, וצה"ל יכול להיכנס במקרים ביטחוניים מסוימים לאותן ערים.
לגבי מקום המקדש הסביר הרצי"ה: "לא קרעתי קריעה, שכן נכון שאין לנו עוד בית-מקדש, אבל העיכוב בבנייתו אינו עיכוב של הגלות, הלוא עכשיו אנחנו בעלי הבתים, ברוך השם. מה שמעכב אותנו היום מלבנות את בית-המקדש אלו עיכובים אחרים, עיכובים הלכתיים ופוליטיים".
בספרו מקור חיים השלם (ח"ב, צה) טען בתחילה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל שאף שבגמרא (מו"ק כו ע"א וכן ברמב"ם תעניות פ"ה הט"ז) הלשון היא "הרואה… בית המקדש בחורבנו", בטור ובשו"ע לא נאמר על המקדש "בחורבנו" (ובטור אף לא על ירושלים), וממילא אי אפשר להחיל עליו את הגדרת הב"י והב"ח למושג זה כמבטא שלטון, אך לאחר מכן כתב: "אבל כבר הורה זקן בחכמה, הגרצ"י קוק שליט"א, לפטור בזמנינו מקריעה על מקום המקדש", והוסיף עוד טעם להוראה זו. נראה שהשו"ע הבין שעיקר הצער על ערי יהודה וירושלים הוא על שלטון הגויים, אך על המקדש עיקר הצער הוא על שאינו בנוי, והטור הבין שדין המקדש וירושלים שווה.
הרב צבי יהודה חידש שהואיל והקריעה על המקדש נלמדת מהקריעה על ערי יהודה, דין אחד להם. כן כתב גם רב ואב"ד קריית מוצקין (ולפני כן רבה של קטוביץ'), הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל, והוסיף שיש בקריעה משום כפיות טובה כלפי הקב"ה (שו"ת בית מרדכי ח"א, לג).
העיכוב ההלכתי הגדול ביותר שאליו כיוון מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל הוא כפי הנראה מקום המזבח.
כתב הרמב"ם (בית הבחירה ב, א): "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם". הגמרא אומרת (זבחים סב ע"א) שבעת הקמת בית המקדש השני מקום הבית עצמו היה ניכר, ומביאה כמה אפשרויות כיצד מצאו את מקומו המדויק של המזבח: "אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו, ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת משם הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה… ואחד שהעיד להם על מקום המזבח".
אם אנשי כנסת הגדולה ידעו את מקום הבית עצמו (ובוודאי ידעו את גודל האמה האמיתי השנוי במחלוקת בזמננו), לשם מה נזקקו לכך?
לפי גמרא זו ולפי דברי הספרי בפרשת ראה, "דרוש ומצוא ואח"כ יאמר לך נביא", מחדש הרב (משפט כהן, צב) שבניגוד לשאר המצוות, שבהן אסור להורות על פי נבואה, במצוות בניין המקדש מותר להשתמש בנבואה או ברוח הקודש כדי למצוא את פרטי בניין הבית הכוללים את מקום המזבח. הרב מוסיף שאין צורך בנבואה ממש אלא די ברוח הקודש, "שלא נסתלקה מהראויים לה בכל דור", ובאיגרת הוסיף שהיא תסייע לבירור ההלכה בעניין זה "ויצטרפו לזה אומדנות ברורות וקיום ע"פ בית דין גדול ומוסכם" (גנזי ראיה ח"ג).
הרב פרידמן ('דרישת ציון וירושלים', מאמר ראשון) והרב טוקצ'ינסקי ('עיה"ק והמקדש' ח"ה, ו) הציעו לבנות מזבח קטן שמקומו יהיה בוודאות בחלק ממקומו המקורי של המזבח. הרב מחדש (משפט כהן, צא) שאף שעקרונית ניתן לבנות מזבח בחלק ממקומו, אין לעשות זאת מחוסר ידיעה של מקומו המדויק. זאת בגלל הכלל "כל הראוי לבילה – אין הבילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת בו". כלומר: כשיש דין שאינו מעכב בדיעבד, אם אין מקיימים אותו בגלל חוסר יכולת, הוא מעכב בכל זאת.
המקור לדין זה הוא הלכות קורבן מנחה: אף שאין חובה לערבב (לבלול) את השמן במנחה, הכמות צריכה להיות כזו שאפשר לערבב אותה בצורה יעילה, וכשאי אפשר לעשות זאת, המנחה פסולה. כך גם בעניין המזבח: אם המקום ידוע במדויק ניתן לבנות בחלק ממנו, אבל אם אינו ידוע, אין אפשרות לבנותו כלל.
על פי דברי הרב מובן מדוע זקוקים לנבואה או לגילויים מן השמיים כדי למצוא את מקום המזבח.
בעיה נוספת, שהרב לא עסק בה, היא המחלוקת בעניין האבן שתחת כיפת הסלע. לדעת הרב זלמן קורן שליט"א, אבן זו היא אבן השתייה, מקום קודש הקודשים. אולם לדעת הרב גורן ולהבחל"ח הרב ליאור שליט"א, אבן זו היא מקום השיתין שביסוד המזבח. בגלל המרחק בין שני המקומות אין כל אפשרות למצוא חפיפה בין שתי השיטות, ולו למזבח קטן ביותר.
תודתי לאריאל פריימן על עזרתו בכתיבת המאמר.
