"זאת חוקת התורה!" פותחת הפרשה במילים חגיגיות, ואם ציפיתם לראות מסמך מלא חזון באשר לקורות ימי העם הזה, קרוב לוודאי שתתאכזבו. הפרשה עוסקת באדם ששהה בקרבת מת ונטמא בשל כך. לטהרתו הוא יצטרך שיזו עליו אפר של פרה אדומה שנשרפה, ואז ייטהר מטומאתו. האם זה החזון של עם ישראל?!
אם שלמה המלך, החכם באדם, אומר על הסוגיה הזו שהיא רחוקה מהבנתו, "אחכמה – והיא רחוקה ממני", התשובה כנראה אינה פשוטה. והנה דווקא על המצווה הזו מצאו לנכון אויבינו להתגרות בנו: "אומות העולם מונין את ישראל על מצוות פרה אדומה". הם מבינים ככל הנראה את עומק החוקה המופלאה, הלא-כתובה, שנותנת כוחות לעם הזה שנים רבות כל כך ולא-פשוטות.
הרש"ר הירש מסביר שטומאת מת היא תחושת הייאוש שעולה בנו לנוכח מוות של אדם קרוב, ל"ע. הוא מדבר על פרה אדומה כעל סמל החיוניות: היא פרה ורבה, ויש בה אדמומיות, שגם היא סמל לחיים, ופתאום היא הופכת לאפר.
איך עם שחווה שכול רב כל כך יכול להתאושש?! האם אפשר להיטהר ממחשבות המוות? "האובדן והמוות מתישים את הנפש, ממוטטים את המערכת החיסונית של הנשמה ותמיד תופסים את האדם לא מוכן. בשלב זה מגיעות אומות העולם ומונין, מצערים, את ישראל" (הגרי"ד סולוביצ'יק, מן הסערה).
אבל אז קורה דבר מופלא: האפר הופך לעפר. הרב משה שפירא זצ"ל מסביר: "האפר כולו מוות, והעפר כולו פוטנציאל צמיחה". וראו איך האפר הופך בפסוקים לעפר: "ואסף איש טהור את אפר הפרה… ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי". איך זה קורה?! איך קמים מחיים שהיו כאן והפכו לאפר? מערבים בהם מים חיים.
פרשתנו היא קו פרשת המים: משה רבנו חוטא בחטא מי מריבה, ובארה של מרים מופיעה שוב, מחדש, בשירת הודיה גדולה, מסבירה לנו שהחוקה לישראל, זו שחקוקה בתולדות עמנו, היא היכולת לקום מצער ושוב להיבנות.
השבוע ידענו כולנו אכזבה גדולה. "מלך אדום" חתם על הסכם עם אויבינו, ופתאום סוף הדרך, שחיכינו לו כל כך, נדמה שהתרחק: אנחנו בטוחים בברית ההיסטורית שיש לנו איתו, מוכנים לשלם מחירים לא-פשוטים, והוא מאריך את הדרך לארץ המובטחת, לפתרון שייחלנו לו כל כך: "וישלח משה מלאכים אל מלך אדום. כה אמר אחיך ישראל: אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו… נעברה נא בארצך! לא נעבור בשדה ובכרם, דרך המלך נלך, לא ניטה ימין ושמאל… ויאמר אליו אדום: לא תעבור פן בחרב אצא לקראתך… וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו". איזו כניעה מבישה. אומות העולם מונין את ישראל, ובאיראן חוגגים.
אבל אז היא מגיעה, בארה של מרים, ומערבת מים חיים בכל הייאוש הזה: "נכון, נראה שהדרך מתארכת, אבל אני רוצה להציף משהו", היא אומרת. וחז"ל מספרים שכשעם ישראל בטוח שיש לפניו עוד הר גבוה בדרך לארץ והם כבר עייפים, מרים יודעת שההר הזה מכיל ניסים רבים כל כך שלא ידענו עליהם!
"שנשפך שם דם אמוריים, שהיו נחבאים בהרים הגבוהים ואמרו: כשיכנסו ישראל בתוך הנחל לעבור, נצא מהמערות שבהרים למעלה מהם ונזרוק עליהם בליסטראות, וכיוון שבאו ישראל לעבור, נזדעזעה ארץ ישראל כשפחה לקראת גבירתה והתקרבו שני ההרים משני צידי הנחל ומחצו את האמוריים… אמר הקב"ה: מי מודיע לבני הניסים הללו? ולאחר שעברו בני ישראל ירדה הבאר לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וישראל ראו ואמרו שירה".
אחותנו, מרים, ניצבת מרחוק כל הזמן להציף לנו את הניסים הלא-נראים. הם חקוקים בסלעים ובמקומות שנראים לנו לפעמים בלתי עבירים.
חקוק לנו שהייאוש אינו חקוק בנו, מזכירה לנו מרים. וזו החוקה הישראלית הנצחית.
