יש דמויות בהיסטוריה היהודית שאתה לא רק לומד עליהן, אתה גדל בתוכן. סבא קדישא, מרן הרב מרדכי אליהו זצק"ל, היה לנו לא רק גדול הדור או הרב הראשי, אלא "בית שתוכו רצוף אהבה", בית שלו של אהבת עולם, אהבת ישראל, תפילות, רוך ויראת שמיים מידבקת.
ככל שאני מתקדמת במסע הנשמה כאן אני מבינה עמוק יותר ויותר שהנצח שהוא השאיר לנו היה להביט אל הנשמה במבט אוהב, אוהב ועוד אוהב לכל יהודי ויהודייה.
הילד ששרד את השואה והנהיג דור: 10 עובדות שלא ידעתם על הרב דרוקמן זצ"ל
כך היה עוטף אותנו באור במבט שלו. מבט מלטף, מרפא, מבט מברך, טוב עין הוא יבורך. מבט שמחבר אותי לנשמה שלי, שעושה לי רחם ומגדל אותי, רגעים שהיה בהם הכול. אני מבינה וגם הרגשתי שגם הוא מרגיש שהבורא אוהב אותו. מכיוון שהיה יתום מגיל צעיר, ה' יתברך היה ממש אב הרחמים שלו.
המבט שלו נשאר לנצח בנפשי, וכאשר אני פוגשת נשמות בעולם הזה אני משתדלת להעניק להן את המבט שאני קיבלתי. אני מחזקת אתכם שהמבט שתיתנו לכל נשמה לידכם, המבט שלכם יעבור מדור לדור, מנשמה שלכם לאין-סוף נשמות.
חינוך הוא לא בעץ הדעת ולא בהוראות ודיבורים, הוא בעץ החיים
יש מפגשים שהם מאתגרים יותר, ואז אני אומרת לעצמי: איך סבא היה מביט? ברגע אחד הרגע הזה הופך לבית המפגש, בית המקדש. סבא הרב זצק"ל הסתכל על כל אדם שנכנס אליו. לא משנה מי הוא היה, תלמיד חכם גדול או אדם פשוט, ילד או אדם מבוגר. לכולם היה סבא הרב נותן תחושה של עולם ומלואו.
כשהייתי ילדה קטנה פעמים הייתי נכנסת תחת כנפי השכינה ונכנסת לחדרו האישי. היו שם שאלות דחופות, טלפונים, אנשים שממתינים לברכה או לפסק. ובכל זאת ברגע שהייתי נכנסת, המבט שלו היה מתפנה אליי בנחת ובנעימות, והלב שלו היה איתי. ישבתי שם, ולכל אדם שנכנס הייתה שם השראת שכינה.
מהחוויה הזו למדתי שיעור עמוק שלא עוזב אותי עד היום. חינוך הוא לא בעץ הדעת ולא בהוראות ודיבורים, הוא בעץ החיים. ילד אינו זקוק להרצאה כדי להרגיש אהוב. הוא צריך עיניים שרואות אותו, להרגיש שהוא יקר יותר מהמעשים שלו, שהוא חשוב יותר מהמצוות שהוא מקיים או לא מקיים.
לקיים מצוות באהבה
סבא אהב את ה', היה דבוק בו ושמח שמחה גדולה לקיים את מצוותיו. שמחה בכל מצווה, בכל הלכה. פעם בשולחן שבת נשפך מיץ, ואחד הנכדים רצה להניח על המיץ נייר לבן. סבא שאל, אור על פניו: האם זה נחשב צובע בשבת? כי הנייר יקבל את צבע המיץ. אני לא בטוחה שאני זוכרת את התשובה שהתקבלה לאחר דיון בין כולנו בשולחן. אני זוכרת שהיה מהדר באהבת ה', ולכן היה מהדר באהבה לכל נשמה בישראל, שהיא בעצם הגילוי הכי יפה ומיוחד של הא-לוהי.
סיפר מנהל בית ספר בקריית גת סיפור מצמרר, שבאחת הבריתות שהרב היה סנדק, מייד לאחר ברית המילה התינוק קפא ולא נשמע בכי ממנו. האירוע היה מפחיד מאוד, וכל המשתתפים הבינו את האירוע הקשה. הרב, שהיה כאמור הסנדק, כיסה את התינוק בטלית שלו ועצם את עיניו בתפילה. לאחר כמה רגעים הסיר את הטלית, והתינוק התחיל לבכות. סיפר מנהל בית הספר לתלמידים שלו: אתם יודעים מי היה התינוק הזה? זה העומד לפניכם, אני הייתי התינוק, ובכל פעם שאני מסתכל בתצלום מהברית, אני רואה רגע של תחיית המתים.
איך הרב הגיע לדרגה כזאת? הרב לא היה נוהג רק לפי מה שכתוב חובה בספר ההלכה, אלא נהג לפנים משורת הדין. אם היה ספק, היה פוסק הלכה כך שתתאים לכל החלקים בעם ישראל. כל כך אהב את ה', שנהג מעבר לחובה הכתובה בספר. ולכן כשביקש תפילה על יהודי, בשמיים היו קשובים לתפילתו מעבר למה שכתוב בעבור אותו יהודי.
חיילים – הילדים של כולנו
אחד הדברים שהיו מאוד מרכזיים אצל סבא היה הקשר העמוק לחיילי צה"ל. כפי שסיפרה סבתא הרבנית שתחי', בבית של סבא החיילים תמיד היו בני בית. לא ככותרת אלא בפשטות. חיילים שהיו מגיעים היו תמיד מתקבלים בחום, בברכה ובתחושה שהם ממש בני משפחה. סבא קם לכבודם. הוא ראה בהם שליחים של כלל ישראל, אנשים שנמצאים במקום הכי רגיש והכי מחייב, ולכן האחריות עליהם הייתה בעיניו אחריות של כל עם ישראל.
במקרים רבים, גם כשסדר היום היה עמוס מאוד, כאשר היה מדובר בחיילים, זה היה יקר לו מאוד. הייתה שם תחושה ברורה. הם עכשיו במקום שמסכן חיים, וכל שיחה, כל ברכה, כל חיזוק יכולים להיות עולם ומלואו בשבילם.
לא פעם סיפרה והדגישה סבתא הרבנית שתחי' איך סבא הרב היה מקפיד לברך חיילים בלב שלם, כאילו הם הילדים שלו ממש. לא רק ברכה בפה אלא חיבוק רוחני מהלב. זה לימד אותי משהו עמוק על אחריות ציבורית. מנהיג אמיתי אינו מסתפק בהנהגה מהמרכז, הוא מרגיש את הלב של מי שנמצא בקצה.
צוואה שקטה לדור שלנו מהרב מרדכי אליהו
בהילולה ה-16 של סבא הרב מרדכי אליהו זצק"ל אני חושבת לא רק על גדול תורה. אני חושבת על עץ חיים. דרך של עיניים שרואות מאין-סוף שבתוכו לאין-סוף שבזולת. מאהבה שלפני הבריאה, מלפני המעשים, דרך שאנחנו אחד עם הבורא, דרך של אחריות עמוקה לחיילים, לילדים, לכלל ישראל.
אם יש משהו שאני מרגישה שסבא הרב השאיר לנו לצוואה, זו נקודה פשוטה מאוד, והיא צריכה תפילה וענווה. לאהוב יותר, לאהוב עמוק, להרגיש בכל ההוויה, אהבת עולם אהבתיך.
כולנו זוכים ללכת לאורו. השנה נעלה קומה עם נשמתו שעולה קומה. זכותו של מרן הראשון לציון, סבא קדישא, אביהם של ישראל הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, תעמוד לכל עם ישראל המתוק.
