בפרשתנו מתחיל המסע הארוך.
הרב קוק זצ"ל מלמד אותנו שדור המדבר מקפל בקרבו את ההיסטוריה של עם ישראל,
והרב צבי יהודה בנו מוסיף ומלמד על הדרך הארוכה במדבר כתמצית על הדרכים והמעברים שלנו.
של העם, ושל היחיד.
הדרך בחזקת סכנה, כי מהבית הבטוח יצאנו, ואל היעד הרצוי עוד לא הגענו, והכל בדרך רעוע.
אין לנו שליטה בתנאים,
אין לנו יציבות פנימית,
והפלסטרים שאנו רגילים לשים כדי לחסום ומלהסתיר את חולשותינו נתלשים.
והטעויות באות, בזו אחר זו.
ומתגלה שיש נפילות, ויש נפילות.
יש נפילות של ההמון.
היצרים משתלהבים, כל מיני תשוקות שעוד לא עודנו מתפרצות,
הגוף העייף מהדרך גובר על הנפש והרוח, ומכשיל את ההמון.
הבושה הטבעית מחולשות אנושיות, בושה שמצביעה על מדרגה פנימית טהורה שבושה בחולשות שלא הולמות אותה –
עלולה להתחלף בתביעה חצופה לבשר, בכפירה בכל הטוב. בדגלים של שחץ וגאווה.
ויש נפילות של גדולים.
שם הכל עדין לאין ערוך. אין שם התפרצויות שפלות, אין שם בשר.
יש שם טשטוש בין מדרגות.
השוואת קטון וגדול.
תשוקה לנבואה שלא מנוהלת על פי דרך ה' ומביאה לקלקול רוחני עדין מאוד.
ומי שמבין לעומק הדברים יודע, שכלל לא בטוח שהקלקול ההמוני,
התאווה והגאווה והבשר,
מזיקים יותר מאשר הקלקול העדין, הבלתי נראה כמעט, של טשטוש מדרגות והתפרצות רוחנית.
איוושה אחת בלב או אוטם זעיר במוח, יכולים להפיל את הכול,
יותר מאלפי מכות חיצוניות.
והקב"ה איתנו ברחמים, גם בדרך,
ומכל קלקול יש לימוד, ומכל לימוד יש תשובה, ומכל תשובה יש תקומה גדולה.
לדור ההוא, הפלאי, ולדורות.
שבת שלום!
***
זמני השבת:
