אחד הרגעים המבהילים שצרובים בי מילדותי היה הרגע שבו המנהיג הרהוט שהערצנו כל כך, מנחם בגין ז"ל, הטיל לחלל האוויר את המשפט: "אינני יכול עוד". כנערה זו הייתה לי תחושת נטישה, לא פחות. האם מנהיגים אינם אמורים לדעת מה עושים?!
לרגע מבהיל כזה מגיע משה רבנו בפרשה: "למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עליי? האנוכי הריתי את כל העם הזה?… לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד הוא ממני". שימו לב לביטוי החוזר "כל העם הזה". כל הזמן הזה הייתי לבד! נאנק משה רבנו, עם כל העם הזה.
לרגע מבהיל כזה מגיעים כל ההורים בשלב זה או אחר: "אם אב ואם אינם מסוגלים למלא את תפקיד החינוך, הרי זה באמת אסון לילדים ולהורים כאחד!… אתה בחרת בי (כך אומר משה) להיות מחנכם והנה, בחרת לך אדם שאין כח לדבריו ואישיותו איננה מרשימה ולפיכך הופעתו אינה מעוררת הערכה ופעילותו אינה משפיעה על העם" (רש"ר הירש לפרשה).
לא סתם נזכרת כאן הפרעת האכילה של עם ישראל: הם אינם רוצים מן, ה' נותן להם שליו, ואז, במין בולימיה, הם צורכים אותו עד הקאה. משה רבנו משתמש בדימוי ההנקה: "האנוכי ילידתיהו כי תאמר אליי שאהו בחיקך כאשר יישא האומן את היונק?" הנקה היא היצע לפי ביקוש, ואני, מנהיג והורה, מרגיש שאין לי איך להשביע את הביקוש של כל העם הרעב הזה!
אין חוסר אונים נורא מזה. אינני יכול עוד. אבל משה מוסיף משפט מופלא בתלונתו: "למה הרעות לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך… אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי". מה קשור החן עכשיו?!
בעל נעם אלימלך, רבי אלימלך מליז'נסק, מביא פירוש מופלא. רבי אלימלך יודע מהו ציבור שמידפק על דלתו ומבקש עצה והכוונה ויניקה. הוא היה אומר שכל היום קוראים לו "מיילך, עזור לי! מיילך, תן לי עצה טובה!" במחשבה שהוא המלך הכול יכול, אבל הוא לא!
ובכן, מה המזון שהורים ומנהיגים זקוקים לו כשאינם יכולים עוד? רק מציאת חן. רבי אלימלך מפרש שרק כאשר נמצא חן ומתיקות בילדינו או באנשים שאנחנו מופקדים עליהם, רק אז נוכל לעמוד בביקוש האדיר שלהם מול ההיצע הדל שלנו, מפני שזה הרעב האמיתי שלהם: רק להרגיש שהם נושאים חן בעינינו.
"כי הנה, בראות הצדיק שפלות ישראל, אינו יכול להתפלל עליהם חלילה ולתת להם צרכם, ולכן אמר: למה הרעות לעבדך? פירוש, למה נתת לי מדרגה זו (המצב הזה), שאוכל לראות הרעות של ישראל וזה גורם לי שאיני יכול להתפלל עליהם! ולמה לא מצאתי (בהם) חן, ועתה, אם מצאתי חן בעינך, ואל אראה ברעתי (כלומר, ברע שיש בהם)". ואו.
כמה פעמים העם המתלהם חסר חן! כמה פעמים ילדינו כבר אינם מוצאים חן בעינינו… זה המצב שבו לא תוכלו עוד, מחדש נעם אלימלך. ברגעי הקריסה האלה בקשו לראות בהם נקודת חן, אמרו בפה משהו טוב עליהם, ותגלו פתאום שאתם יכולים עוד.
