הבוקר (ראשון), נפתחות הקלפיות בבחירות לרבנות העיר תל אביב, תפקיד חשוב ומרכזי שעמד מיותם במשך שמונה שנים ארוכות. המרוץ הנוכחי מציב שני מועמדים מרכזיים: הרב חיים אמסלם והרב זבדיה כהן, שמתמודדים על ההזדמנות לנווט את הספינה הרוחנית של אחת הערים המורכבות והמשפיעות בישראל.
מדובר בהרבה יותר מעוד תפקיד מקומי שגרתי. כיסא הרבנות בתל אביב שימש היסטורית כמקפצה הישירה ביותר להנהגה הרוחנית של מדינת ישראל כולה. לא פחות משבעה רבנים ראשיים (מתוך 18!) החלו את דרכם בהנהגת העיר, והטביעו בה את חותמם האדיר לפני שעלו לכהן ברבנות הראשית לישראל.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
הרב קוק הגיע ליפו בשנת תרס"ד (1904) והפך מיד לגשר החי והפועם בין היישוב הישן לבין החלוצים הצעירים שבנו את הארץ. בתפקידו כרב של יפו והמושבות, הוא ייסד למעשה את הרבנות המקומית והחל לעצב את החזון ההיסטורי של ציונות דתית שורשית ומאירה.
הוא התמודד מקרוב עם האתגרים חסרי התקדים של חקלאות יהודית בארץ ישראל, נאבק על אתרוגי הארץ במקום אתרוגי קורפו והוביל את היתר המכירה בשנת השמיטה. פעילותו ביפו הניחה את התשתית האיתנה שעליה הוקמה מאוחר יותר הרבנות הראשית לישראל כולה.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל
הרב עוזיאל מונה לחכם באשי של יפו בשנת תרע"א (1911), ויצר שותפות מופלאה ואמיצה עם הרב קוק. יחד, הם שברו את המחיצות העדתיות ופעלו לאחד את הקהילות הספרדיות והאשכנזיות בעיר, מתוך אמונה עמוקה באחדות עם ישראל השב לנחלתו.
לימים, כשהוקמה תל אביב והתרחבה, הוא הפך לרב הראשי הספרדי הראשון של העיר. הוא היה מעורב בכל פרט בחיים הציבוריים, נאבק על שמירת השבת במרחב הציבורי, ועמד בגאון מול שלטונות המנדט הבריטי כדי להגן על זכויות היהודים המתיישבים.
הרב איסר יהודה אונטרמן
בשנת תש"ו (1946), רגע לפני קום המדינה, הגיע הרב אונטרמן מאנגליה כדי לכהן כרבה הראשי של תל אביב. הוא הביא איתו ניחוח של הדר ותורה אירופית מפוארת לתוך הכרך ההולך וגדל, והקים בעיר מערכת ענפה של בתי דין וכוללים שחיזקו את לימוד התורה.
בשנותיו בתל אביב הוא נדרש להכריע בשאלות הלכתיות סבוכות של ניהול עיר עברית מודרנית וקליטת המוני עולים ניצולי שואה. מנהיגותו המתונה וההלכתית הפכה את תל אביב למרכז תורני משמעותי, וסללה בטבעיות את דרכו לתפקיד הרב הראשי לישראל.
מרן הרב עובדיה יוסף
בחירתו של הרב עובדיה יוסף לרבה של תל אביב בשנת תשכ"ח (1968) סימנה נקודת מפנה דרמטית בעולם הפסיקה וההלכה. מהלב הפועם של תל אביב הוא החל להניף את הדגל של "להחזיר עטרה ליושנה", תוך שהוא כובש את העיר עם שיעורי תורה המוניים שהגיעו לכל בית ולכל שכונה.
מעבר למהפכת הפסיקה הגדולה שלו, הוא נאבק ללא פשרות על רמת הכשרות בעיר והעמיד סטנדרטים ברורים שהשפיעו על הארץ כולה. ההצלחה הכבירה שלו בחיבור אל העם מתוך תל אביב הביאה אותו במהירות אל כס הראשון לציון.
הרב שלמה גורן
לצידו של הרב עובדיה יוסף, נבחר באותה שנה, תשכ"ח (1968), גם הרב שלמה גורן שהביא איתו את העוצמה, הנחישות והמרץ משנותיו כרב הצבאי הראשי. הוא יישם בעיר את התפיסה הציונית-דתית הבלתי מתפשרת שלו, וחיבר את הממסד הרבני אל הציבור הרחב בגישה ממלכתית וגאה.
הרב גורן לא היסס להיכנס לעובי הקורה של בעיות מורכבות, וטיפל בסוגיות כבדות משקל של פסולי חיתון וגיור. הוא ראה בתל אביב את כור ההיתוך החשוב של החברה הישראלית, ופעל כדי שהתורה תהיה חלק אורגני ובלתי נפרד מהזהות של העיר המודרנית.
הרב ישראל מאיר לאו
הרב לאו הוא אולי הסמל המובהק ביותר של חיבור עמוק בין תורה לישראליות, כאשר מונה לראשונה לתפקיד בשנת תשמ"ח (1988), וכיהן כרב העיר בשתי קדנציות נפרדות – לפני ואחרי כהונתו כרב ראשי לישראל. הוא הצליח להאהיב את המסורת על הציבור החילוני ביותר, בעזרת חיוך כובש, אהבת ישראל עצומה ויכולת רטורית נדירה.
נוכחותו התמידית והחיובית בתקשורת ובאירועים ציבוריים הפכה אותו לדמות אהובה ומוסכמת על כולם. בזכותו, הפערים בין תל אביב המסחרית והחילונית לבין עולם ההלכה נראו קטנים מתמיד, וכל זאת מבלי לוותר על קוצו של יוד בדרישות ההלכתיות.
הרב שלמה משה עמאר
אף על פי שכהונתו של הרב עמאר בתל אביב, החל משנת תשס"ב (2002), הייתה קצרה יחסית – היא הייתה מדויקת ומשמעותית ביותר. הוא הגיע לתפקיד מתוך עולם בתי הדין הרבניים, והביא עמו סדר, ארגון ועוצמה פסיקתית שהורגשה מיד בכל מוסדות הדת בעיר.
הוא התמקד בשדרוג מערכת הכשרות המקומית וחיזק משמעותית את מעמדם המקצועי של בתי הדין. ההצלחה והנועם שבהם ניהל את מערכות הדת בתל אביב הוכיחו את כוחו כמנהיג רוחני לאומי, והובילו לבחירתו המהירה לתפקיד הראשון לציון.
