אין בהיסטוריה שלנו רגע של גילוי עמוק, אמיתי ונצחי כמו הרגעים של מעמד הר סיני. עוף לא פרח, ציפור לא צייץ – ועם ישראל ראה מראות אלוקים.
מי שלא מכיר את עם ישראל יכל לחשוב שאחרי גילויים כאלה, נתכנס לדון יחד על מה שראינו, לעכל. אולי נשיר שירי נשמה ודבקות, אולי נרקוד 'ולעורר ליבי'.
מי שמכיר אותנו יודע שאצלנו זה לא הולך ככה. בעם ישראל, הגילויים הכי גדולים גורמים לנו לצמא אדיר – לממש. לעשות. לקחת את האורות העליונים ולצקת אותם לכלים,למעשים, למצוות.
שור שנגח, שומרים, גניבה, דיני עבד ואמה, שמיטה ועוד ועוד – המצוות כולן הן הביטוי לתשוקה שלנו לקחת את הדיברות הרוממות – ולחיוץ אותן בחיינו.
אם פספסתם השבוע את סרטון הבכי הבלתי נשלט של האומן רם אלוס כשהוא לובש ציצית לראשונה בחייו – רוצו להשלים. זה רק עוד דוגמה מצמררת לעומק העצום שיש בדור שלנו, בצמא שלו להתקרב לה', להופיע את הנשמה – ולעשות את זה לא (רק) באמצעות קבלת עול מלכות שמים, אלא (בעיקר) באמצעות קבלת עול מצוות. או כמו שרם אומר בין בכי לבכי: "רק לפני כמה שנים אמרתי שאני לא אעשה ברית מילה לילד שלי, לא אתחתן בחתונה יהודית. אמרתי נקנה ציצית נראה איך זה, מי היה מאמין שככה אני אגיב… הנשמה אשכרה זוכרת, היא זוכרת את הדברים האלה…"
הצגת פוסט זה באינסטגרם
*
זמני השבת, פרשת משפטים:
