הפסוק הידוע בספר דברים פרק ח' אומר: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". הגמרא במסכת ברכות בדף מ"א קובעת על פי הפסוק הזה את סדר הקדימה בתוך שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, והכלל הוא שכל הקרוב למילה "ארץ" קודם. כלומר, חיטה ושעורה הם מאכל חשוב ותמיד מברכים עליהם ראשונה. אבל בתוך שאר חמשת הפירות המוזכרים בפסוק – גפן, תאנה, רימון, זיתים ותמרים – מי שנכתב קרוב יותר למילה "ארץ" שבפסוק הוא זה שיטול אותו האדם ויברך עליו, אם יש לפניו כמה פירות שאת כולם הוא רוצה לאכול. כך אכן נפסק בשולחן ערוך באור החיים בסימן ר"א.
הרעיון שמונח בדין הזה הוא רעיון מאוד מאוד עמוק שמשליך על חיבת ארץ ישראל ועל עבודתה, משום שיש לשאול: הפסוק כפי שקראנו אותו מזכיר את המילה "ארץ" פעמיים – "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון", ואז שוב "ארץ זית שמן ודבש". אם רצתה התורה להקדים את הזיתים והתמרים שעליהם יברכו ראשונה, ניתן היה לכתוב: "ארץ חיטה ושעורה, זית שמן ודבש, וגפן ותאנה ורימון". מדוע צריך פעמיים לכתוב את המילה "ארץ" ולהקדים את זית השמן והדבש דווקא ל"ארץ" השני, באופן שהם קודמים לגפן, לתאנה ולרימון שסמוכים ל"ארץ" הראשון? שאלה שנייה היא מדוע שלושת הפירות הראשונים מוזקירם בשם הפרי – גפן, תאנה, רימון – ואילו בפירות השניים, זית ותמר, מוזכרת דווקא התוצרת: "זית שמן" ו"דבש"? מדוע לא לכתוב בגפן גם את המילה יין, ובזיתים ותמרים פשוט לכתוב זיתים ותמרים? למה צריך להזכיר את התוצרת?
את שתי השאלות הללו שואל הרב קוק בביאור למסכת ברכות דף מ"א, בספרו "עין איה" בפרק שישי. הגמרא שם מספרת על רב המנונה ורב חסדא; רב המנונה היה צעיר ורב חסדא היה תלמיד חכם מבוגר יותר, והם ישבו יחד בסעודה. כשלקח רב המנונה את התמר לפני הרימון, שאל אותו רב חסדא: "אתה לא סובר שכל המוקדם בפסוק לארץ הוא המוקדם לברכה?". רב המנונה השיב לו בחיוב, והסביר כי התמר קרוב יותר למילה "ארץ" השנייה שכתובה בפסוק. על בסיס המקרה הזה והגמרא הזאת מבאר הרב קוק שבעצם התורה חילקה וכתבה פעמיים "ארץ" כי באמת ישנן שתי גישות לאהבת הארץ ולחיבתה.
חמשת המינים הראשונים, שכתובים ראשונה בפסוק והם חמישה כנגד חמישה חומשי תורה, היחס שלהם לארץ ישראל הוא יחס רוחני, מצד סגולותיה ומצד מה שהיא דוחפת את האומה ואת האדם הלומד. זהו יחס של מצוות התלויות בארץ וסגולה רוחנית, וכל היחס שלהם הוא לא מצד המצב החומרי של עם ישראל והתועלת שארץ ישראל נותנת לדרים עליה, אלא יחס רוחני של שגב, והם באמת קודמים וכתובים ראשונה. אבל השניים האחרונים כתובים בפסוק במובן של תוצרת – שמן ודבש – כי הם מתייחסים לארץ ישראל מיחס אחר: יחס מצד התועלת החומרית. הם מתייחסים לצד השקט, השלווה והחומריות שהארץ תיתן לבניה. ייתכן שאחר כך הם חושבים שתהיה גם רוחניות, אבל היחס שלהם הוא קודם כל יחס חומרי אל הארץ שנותנת לנו את הצד הזה ואת הבניין הזה.
אומר הרב קוק: הפסק ההלכתי הזה, שהם קודמים לברכה, מלמד אותנו שישנו מצב, אולי מצב היסטורי, שדווקא מי שמתייחס לארץ ישראל מצד חומריותה יביא ברכה לעם ישראל לפני הראשונים, שהם אמנם חשובים יותר כי הם מתייחסים מצד רוחניותה, אך הרב קוק קובע פה כלל: אצל הכלל, יהפוך תמיד כל עניין גשמי לרוחני. כשבונים את ארץ ישראל ברגבי אדמתה, פשוט בגוף העובדה של האדמה, כיוון שהיא קדושה ועם ישראל הוא עם קדוש – החיבור הזה יוצר מצב שהגשמי יהפוך לרוחני. לכן, העוסקים בברכת הארץ מצד חומריותה, יש מצב שהם מביאים ברכה יותר מאלו שמתייחסים אליה מצד רוחניותה.
ובאמת, כששמע רב חסדא את דברי רב המנונה, אף על פי שהיה אדם ישיש, הוא הגיב במשפט שלא שכיח בדברי הגמרא: "מי ייתן לנו רגלי ברזל ונשמעך" (ונרוץ אחריך). מבאר הרב קוק שהכוונה היא שיש כאן רמז לחזרת עם ישראל לארצו, וצריך להתחזק ברגלי ברזל כדי לחזק את עם ישראל בארצו, "כי חיזק בריחי שעריך, בירך בנייך בקרבך". לאחר מכן כמובן תבוא המדרגה הרוחנית העליונה, שהיא בעצם התוצר המבוקש, ההכרחי והוודאי שתביא לנו הארץ בברכתה, כי אצל הכלל יהיה כל דבר גשמי לרוחני.
חג ט"ו בשבט שמח!
***
הרב אריה אוריאל הוא ר"מ בישיבת עטרת ירושלים, ודיין בבית הדין הרבני בתל אביב
