דיבור הוא ביטוי של מחשבה. של רציונל. שירה לעומתו מבטאת משהו שטקסט לבד לא מסוגל לבטא. היא יוצאת מעומק הרבה יותר גדול מאשר מה שאנחנו רואים, חושבים, מתעסקים. היא פורצת מהנשמה.
ישראל תכננו הרבה תכנונים כשהיו במשבר הגדול, בין המצרים לבין הים. לברוח, להילחם, להתפלל – רבות מחשבות בלב איש ובכל אחת יש היגיון וזוית של אמת. אבל כולן זזות הצידה כשהאמת הכי פנימית מתגלה, והיא גדולה הרבה יותר ממה שחשבנו לפני שיד ה' התגלתה.
גם דבורה הנביאה פרצה בשירה מופלאה כשנצחון עצום התגלה, אבל בתוך השירה שלה היא אמרה משפט שנראה כמו סתירה מובנית: עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר. הרי שיר שרים, ודיבור מדברים. איך מדברים שיר?
התשובה היא שאת האמת העמוקה והעוצמה שפורצת אחרי מלחמה גדולה ונצחון חסר תקדים, אנחנו צריכים לדעת לאסוף. לשיר אותו, להקשיב לו – ואז לנסות בכל כוחינו להאיר עם האור שלו את כל פינות החיים. להפוך את הדבר הלא צפוי והנסתר לתוכנית עבודה. כדי שלא נחזור אחרי המלחמה ונשקע ביום קטנות, אנחנו צריכים להתעורר ושוב להתעורר, ואז נצליח לדבר שיר.
