שבועיים לפני השבעה באוקטובר, רן גואילי יצא לטיול אופנועים והחליק. הוא שבר את עצם הבריח והיה אמור לעבור ניתוח ב-9 באוקטובר. בינתיים, , רן טיפל בעצמו ועשה פיזיותרפיה באופן עצמאי כדי לחזור לעצמו כמה שיותר מהר. הוא לא ידע שהזמן הזה יכין אותו לקרב של חייו.

בבוקר שמחת תורה, כשהאזעקות התחילו להישמע, רן לא חיכה. בשעה 6:41 הוא כבר קפץ מהספה. עשר דקות אחרי זה הוא כבר היה לבוש במדים, מוכן לצאת. האמונה שלו והנאמנות לערכים שלנו כיהודים היו חזקות יותר מכל כאב פיזי.

"אין מצב שאני משאיר אותם לבד"

כשנשאל על ידי אביו לאן הוא יוצא עם כתף שבורה, התשובה של רן הייתה חד משמעית. "אין מצב שאני אתן לחברים שלי להילחם לבד", הוא אמר. כדי להוכיח שהוא מסוגל, הוא הראה להוריו שהוא יכול להרים את היד והסביר שהפיזיותרפיה שעשה עזרה לו. רן יצא לקרב כלוחם יס"מ נגב, שם נלחם בגבורה מול מחבלים ערבים בקיבוץ עלומים.

אימו, סיגל, מספרת שהיא הייתה בהלם אבל הבינה שאי אפשר לעצור אותו. "זה לא ילד בן ארבע שאפשר להגיד לו שב ותקום", היא אומרת בכאב. רן פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה, כזו שרואה את טובת עם ישראל לפני טובתו האישית.

מתוך הראיון בערוץ 14

"הוא בחר לסיים את החיים ככה"

הבשורה הקשה על נפילתו של רן הגיעה אחרי שבועות של חוסר ודאות. אימו מאמינה שלכל אדם יש ייעוד, ורן הגיע בדיוק לאן שהיה צריך להגיע. לדבריה, גם אם היה חוזר מאותו קרב בשמחת תורה, הוא היה ממשיך להילחם בעזה או בכל מקום אחר שבו היו צריכים אותו.

"אם היית שואל אותו איך הוא רוצה לסיים את החיים שלו – ברור לי שהוא היה אומר לי ככה", היא מסכמת. הסיפור של רן גואילי הי"ד הוא סיפור של גבורה יהודית בלתי מתפשרת, של לוחם שאהב את עמו ואת ארצו יותר מכל, והשאיר לנו מורשת של עוז ותעצומות נפש.