בזמן שכולנו מנסים לתמרן בין שגרת חיים לבין האיומים מהשמיים, עולה השאלה מה קורה כשהחוק היבש פוגש את החרדה היומיומית בכבישים. פסיקה חדשה ומרתקת של בית המשפט לתעבורה קובעת כי המציאות הביטחונית היא שיקול משמעותי, כזה שיכול להקל בצורה דרמטית על עונשם של נהגים שעברו על החוק מתוך פחד.

הסיפור שהגיע לפתחו של בית המשפט החל בכביש 1 בשעות הצהריים, בשיאו של מבצע "שאגת הארי". נהג נתפס על ידי המשטרה כשהוא טס במהירות של 157 קמ"ש, בערך 75% מעל המהירות המותרת שעומדת על 90 קמ"ש בלבד. הנהג לא הכחיש את המהירות, אבל הסביר כי במהלך הנסיעה נשמעו שתי אזעקות. בכל פעם הוא עצר את הרכב, אך ברגע שיכול היה להמשיך – הוא לחץ על הדוושה בכל הכוח כדי לצאת מהאזור החשוף ולהגיע למרחב מוגן.

פחד מוצדק או זלזול בחוק?

עו"ד אילון אורון, שייצג את הנהג, טען כי בימי חירום לאומי אי אפשר לשפוט נהגים באותם כלים של ימי שגרה. לדבריו, "הנהג ביקש להגיע בהקדם האפשרי למרחב מוגן, ובמציאות כזו הוא פשוט לא שם לב למהירות הרכב". אורון, שחיבר את האנציקלופדיה לתעבורה, הדגיש כי יש הבדל תהומי בין נהיגה פזיזה לבין נהיגה מואצת מתוך חרדה קיומית.

התביעה המשטרתית, מצידה, לא מיהרה להשתכנע. הם טענו כי אסור לתת יד לסטייה ממגבלות המהירות גם בחירום, במיוחד כשמדובר בנהג עם עבר תעבורתי עשיר. לשיטתם, המהירות המופרזת סיכנה את המשתמשים בדרך לא פחות מהאיום הרקטי, ולכן דרשו ענישה מחמירה שתבהיר כי החוק נשאר בתוקף גם כשהצופרים עולים ויורדים.

השופט הכריע: הלב גבר על היובש

בסופו של דבר, השופט בחר לקבל את טענות ההגנה והציב את הנסיבות הביטחוניות כשיקול מקל ממשי. למרות העבירות הקודמות הרבות של הנהג והמהירות החריגה, גזר עליו בית המשפט עונש קל יחסית של 20 ימי שלילת רישיון בלבד.

בית המשפט הראה שגם בתוך מערכת המשפט יש מקום להבנה אנושית ולזווית שמחבקת את המורכבות של החיים כאן.