בבוקר 8 באוקטובר, עם ההלם והכאב, חלחלה ההבנה שהקונספציה קרסה גם בשוק העבודה. המשוואה הייתה פשוטה וצודקת: לא עוד פרנסה לאויב בשעת מלחמה. פתרון העובדים הזרים נשלף מהמגירה כגלולת הרגעה למשק מדמם. הרי עדיף פועל מסרילנקה שבא להתפרנס על פני פועל מקלקיליה שעלול ברגע של זעם להפוך למחבל. אלא שמה שהתחיל בסתימת חורים ביטחונית הפך בחסות ערפל הקרב לאירוע דמוגרפי שקט ומסוכן.
בלי לשים לב מדינה שעוסקת באינטנסיביות מוצדקת בשמירה מפני הגירה זרה ברמת החוק, פותחת לרווחה את הדלת האחורית. "לצערי הממשלה ומעסיקים מנצלים את המלחמה לסוג של אמוק, פשוט אטרף", אומר לנו בשיחה גלויה יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית. "זו חגיגה בלתי נגמרת. התירוץ היה שחסמו לנו עכשיו את המשק ואנחנו חייבים פתרון דחוף, אבל בפועל אפשרו להביא עובדים זרים בתחומים שמעולם לא אפשרו זאת בהם לפני כן, והמכסה כיום גדולה בהרבה מהמספר של הפלשתינים שעבדו שם לפני המלחמה".
כדי להבין את גודל האטרף שיעקובוביץ' מדבר עליו, צריך לצלול למספרים היבשים שנחשפים במסמכי הממשלה. השינוי הדרמטי הראשון מתרחש בענף המסחר והשירותים, הענף שכמעט לא הייתה בו בעבר דריסת רגל לעובדים זרים. הנתונים העולים מהחלטת ועדת המנכ"לים מדהימים: ערב המלחמה עבדו בענף המסחר והשירותים כ-5,700 פלשתינים בלבד, אך משרד הכלכלה ביקש לנצל את המצב ולהגדיל את המכסה הכוללת לענף ל-37,800 עובדים זרים. המשמעות בלתי נתפסת: זהו זינוק של פי 6.6(!) במספר העובדים הזרים ביחס לפלשתינים שהם מחליפים. זה כבר לא פתרון למצוקה אלא הרחבה מסיבית של העסקה זרה בחסות המלחמה.
החגיגה אינה נעצרת בענף אחד. השינוי השני, ואולי המסוכן יותר לטווח הארוך, הוא שינוי המנגנון. הממשלה אישרה מתווה שמאפשר להגדיל את מכסת העובדים הזרים עד לתקרה של 3.3% מאוכלוסיית ישראל. במספרים מוחלטים מדובר באישור פוטנציאלי לכניסתם למדינה של יותר מ-300,000 איש שאינם אזרחים. חשיבות ההחלטה הזו מכרעת: היא הסירה את המחסום הביורוקרטי שהגן עלינו עד היום. בעבר דרשה כל הגדלת מכסה החלטת ממשלה פרטנית ושקופה, ואילו כעת ועדת מנכ"לים יכולה למלא את המכסה האדירה הזו בקלות יחסית.
ואם חשבתם שזה הסוף, יעקובוביץ' מזהיר כי בפתח כבר מונחת החלטה נוספת שמבקשת להגדיל את הרף מ-3.3% ל-3.8% מהאוכלוסייה. הסכר נפרץ.
כשבג"ץ מנצח את הלאום
אי אפשר להבין את הדרמה הדמוגרפית הזאת בלי להביט אל הזירה שמתנהל בה הקרב האמיתי על זהותה של המדינה: בית המשפט העליון. בכנסת, בשם הציבור, ניסו הרבה לפני המלחמה להציב פעם אחרי פעם גבולות ברורים כדי לשמור על ישראל מדינת הלאום היהודי, ואילו מערכת המשפט מובילה בעקביות אג'נדה שונה בתכלית, המנטרלת בשיטתיות את כלי האכיפה.
העשור האחרון היה זירת התגוששות בלתי פוסקת. זה התחיל בסאגת החוק למניעת הסתננות. המדינה ביקשה ליצור הרתעה פשוטה: מי שנכנס לישראל שלא כחוק, יוחזק במשמורת. הכנסת חוקקה, ובג"ץ ביטל את החוק שלוש פעמים. המסר שיצא מירושלים היה ברור: שלילת חירות לצורך הרתעה אינה מידתית. המדינה נותרה ללא המקל.
אחרי שנלקח המקל ניסתה המדינה להשתמש בגזר הכלכלי: חוק הפיקדון. ההיגיון היה לחייב מעסיקים להפריש 20% משכר העובד לפיקדון שיינתן לו רק בצאתו מהארץ, הכלי האפקטיבי ביותר לעידוד עזיבה מרצון. אך גם כאן התערב בג"ץ ב-2020 וביטל את רכיב הניכוי בטענה של פגיעה לא-מידתית בקניינם של העובדים. התוצאה? התמריץ הכלכלי לעזוב התפוגג.
בקשות מקלט מקוף אחוז דיבוק
בשטח, מעבר לפסילות הגדולות והמפורסמות של החוקים, המציאות המשפטית שקושרת את ידי המדינה באכיפה של חוקי ההגירה מתורגמת לאבסורד בירוקרטי שיעקובוביץ' פוגש ביום-יום. עובדים זרים למדו לנצל את השיטה עד תום באמצעות בקשות מקלט שנועדו למשוך זמן. "היום עובד זר לא חוקי ששוכר עורך דין בינוני ומטה, לא יוצא מישראל", מתאר יעקובוביץ'. המערכת מוצפת בבקשות סרק שדחייתן אורכת שנים. "יש דוגמאות אמיתיות לגמרי של בקשות על פחד מבול עץ מכושף או מקוף אחוז דיבוק", הוא מספר. "גם בן אדם כזה, ייקח חמש שנים עד שבכלל יזמינו אותו לריאיון".
דוגמה נוספת היא ה'מגפה' הפושה בקרב עובדות זרות, שביום פקיעת האשרה שלהן 'מגלות' לפתע שהן נמשכות לבנות מינן ומבקשות מקלט. "אני לא מדבר איתך על אחת או שתיים אלא על מאות בקשות כאלה". תואנה זו התגלתה יעילה במיוחד, באקלים המשפטי השולט בישראל, לדחיית הרחקתן לשנים רבות.
הסחבת המשפטית מגיעה לעיתים לשיאים שקשה להאמין להם. יעקובוביץ' נותן דוגמה לצו ביניים שהוציא בית המשפט העליון, שהקפיא הרחקות של ילדי זרים לשנה שלמה רק בגלל ויכוח משפטי טכני על מספר עורכי הדין שיורשו להיכנס לשימוע. וכך המדינה היהודית, שאמורה להחזיק בזכות הריבונית להחליט מי יבוא בשעריה, הפכה לבת ערובה של מערכת משפטית שרואה את העולם דרך משקפיים של זכויות פרט ומתעלמת מהתמונה הגדולה של עתיד הלאום.
פתח הכניסה גדל, אבל אין מי שמוודא יציאה
מעבר לאווירת מכירת החיסול שמאפשרת ייבוא של זרים גם בתחומים שאינם קשורים למחסור שנוצר עקב המלחמה, המשוואה הממשלתית הרשמית נשמעת הגיונית לכאורה: נגדיל את המכסות כדי להציל את המשק, אבל בה בעת נגביר את האכיפה. בפועל זוהי אחיזת עיניים. בזמן שהממשלה לוחצת בכל הכוח על הגז של הכנסת העובדים, דוושת הבלם – האכיפה והגירוש – נשברה לחלוטין.
המספרים שנחשפו לאחרונה בדו"ח סיכום שנת 2024 של רשות האוכלוסין וההגירה מציגים תמונה של קריסה מערכתית. דווקא בשנה שבה אישרה הממשלה להכניס עשרות אלפי עובדים חדשים בהליך מזורז, היכולת – או שמא הרצון – להוציא את מי ששוהה כאן שלא כחוק צנחה לשפל חדש. בשנת 2024 נרשמה ירידה חדה של כ-26% במספר הזרים שיצאו מהארץ בצו הרחקה לעומת השנה הקודמת (3,715 בלבד ב-2024, לעומת 5,004 ב-2023). במילים פשוטות: הדלת הקדמית פתוחה לרווחה, הדלת האחורית ננעלה. התוצאה היא שכל מי שנכנס יכול בקלות להשתקע.
"בתוך כל הקלחת הזאת של החלטות ממשלה והחגיגה התקבלו החלטות להגדיל את האכיפה, אבל דה-פקטו שום דבר מזה לא קורה", אומר יעקובוביץ' בכאב. המצב בשטח אבסורדי: התקנים קיימים, הכסף צבוע, אבל איש אינו בא לעבוד. רשות ההגירה אינה מצליחה לגייס פקחים כדי לאכוף את החוקים של המדינה עצמה, כי גם אם יש כסף לתקנים, התנאים שמוצעים לאנשים שאמורים לעשות עבודת קודש – מחפירים.
הכישלון הזה הוא אסטרטגי. יעקובוביץ' מצביע על עקרון ברזל שנשחק עד דק: "צריך לקבוע 'אחד נכנס, אחד יוצא'. אתה לא יכול להגיד: אני אביא 300,000 איש, וברגע שתיגמר למישהו האשרה, והוא יהיה לא-חוקי, אני אביא אחד חדש. לא. עד שהבחור לא יוצא מהארץ, אתה לא יכול להביא אף אחד חדש". אבל המנגנון הזה אינו קיים. הממשלה במחדלה הפכה את ישראל ממדינה שיש לה מדיניות הגירה למדינה שההגירה מנהלת אותה.
לא רק איכות חיים: המערכה על זהות המדינה
המציאות העולמית מהבהבת כנורת אזהרה בוהקת. "באירופה כל ההגירה התחילה מעובדים זרים שלא עזבו", מזכיר יעקובוביץ'. גרמניה וצרפת של שנות השישים הזמינו 'אורחים' טורקים וצפון-אפריקאים כפתרון זמני. התוצאה ידועה: שינוי דמוגרפי בלתי הפיך ומתחים תרבותיים שקורעים את החברה. אבל אם לצרפת זהו משבר תרבותי, למדינת הלאום היחידה של העם היהודי זהו איום על עצם ההגדרה העצמית. "אנחנו לא בשנות השישים. אז היה אפשר לדון לכף זכות שלא יכולנו לצפות מה יקרה, אבל עכשיו יש לנו ניסיון ממדינות אחרות", אומר יעקובוביץ', "וחשוב לא פחות, זה כבר קורה בישראל".
אכן, לא צריך להרחיק לברלין; אפשר להסתפק בסיבוב קצר בדרום תל אביב ולהבחין בתופעה שהולכת וזולגת למרכזה. אזורים עצומים בעיר העברית הראשונה עברו שינוי חזותי ומהותי מוחלט. כשנוצרות קהילות קבע הדרך להתבוללות קצרה: מגורים משותפים, ילדים שנולדים לתוך המציאות הישראלית ונישואי תערובת שמטשטשים את הגבולות.
בהקשר הזה אי אפשר שלא להשתאות למראה הדיסוננס של האליטה הישראלית, וזו התל-אביבית בפרט. אותם אנשים שיודעים לקבול במרירות על שכניהם החרדים בבני ברק ולספור כל שקל שהם "עולים למדינה", לוקים בעיוורון מוחלט כשהם מתעלמים מהחצר האחורית שלהם. הם מוכנים להכיל בדממה את צמיחתן של מובלעות זרות בלב עירם, כי המשקפיים שלהם הם משקפיים מערביים של זכויות אדם ושל נוחות בורגנית (מי ינקה לנו את הבית בזול?), ולא משקפיים יהודיים של אחריות לאומית. הם רואים בעובד הזר פתרון לוגיסטי ושוכחים שבמדינה יהודית הדמוגרפיה היא-היא האידאולוגיה.
להיגמל מההתמכרות: מתווה ליציאה מהבוץ
איך מבטיחים שהפתרון החיוני של הבאת עובדים זרים לטווח הקצר לא יהפוך לאסון לאומי לטווח הארוך?
לדעת יעקובוביץ' הצעד הראשון הוא עצירת הדימום. הממשלה חייבת לעצור מייד את האמוק של הגדלת המכסות. אין שום הצדקה להביא 4,000 זרים במקום אלף פלשתינים. "יש תחומים ומקרים שאין בהם ברירה, אבל צריך להשתמש בעובדים זרים במידה המינימלית הנדרשת", הוא אומר. כל אישור נוסף נושא עלויות ארוכות טווח, ובמספרים גדולים זו עלולה להיות בכייה לדורות. "אנחנו מספקים למעסיקים עובדים זולים, אבל משלם המיסים ישלם על זה בהמשך בריבית דריבית".
הצעד השני הוא יישום עקרון הברזל 'אחד נכנס, אחד יוצא'. המכסה חייבת לכלול גם את הלא-חוקיים. רוצים להביא עובד חדש? תוכיחו שעובד ותיק עזב את גבולות הארץ. זה התמריץ היחיד שיגרום למדינה ולמעסיקים להתאמץ באמת באכיפה.
על פי יעקובוביץ', "ברמה התאורטית עובדים זרים הם פתרון טוב כל עוד אפשר להבטיח שהם באמת יצאו בזמן, אך באקלים הבירוקרטי, התקציבי ובעיקר המשפטי העכשווי, זו פשוט לא אפשרות". נדרשת התפכחות משפטית ולאומית. הממשלה חייבת להזכיר לעצמה שהמערכה על הרפורמה במערכת המשפט שנבלמה היא עדיין אירוע קיומי לזהות המדינה. "בלי להחזיר לידי המדינה את הכלים שבג"ץ נטל ממנה, כמו חוק הפיקדון וחוקי הכליאה, ישראל תמשיך להיות מדינה ללא שערים. כל עוד זה לא קורה ואין למדינה כלים אפקטיביים לאכוף את החוקים שלה, היא אינה יכולה לייבא לכאן מאות אלפי עובדים זרים, זו התאבדות לאומית, ועוד כזו שנעשית בעיניים פקוחות בזמן שבשאר מדינות המערב כבר החלו להתפקח ולשנות כיוון".
7 באוקטובר לימד אותנו שמחיר ההתמכרות לעבודה זולה יקר מנשוא. החלפת התמכרות אחת (לעובדים מיהודה ושומרון) בהתמכרות חדשה (לעובדים זרים) היא טעות אסטרטגית. מדינה חפצת חיים צריכה לעודד עבודה עברית, אוטומציה וחדשנות טכנולוגית, ולא לייבא מעמד חדש של עבדים מודרניים שמשנים את פניה.
העובדים הזרים הם פתרון ביניים הכרחי, לא חזון ציוני. אם ממשלת הימין לא תתעורר ותחזיר את היד להגה, היא עלולה לגלות שבזמן שהיא ניצחה בחזית הצבאית בעזה, היא הפסידה במערכה השקטה על הבית הלאומי.
