בבוקרו של ערב ראש השנה תשפ"ז, כשאנשי עפרה כולם כבר עסקו בהכנות לחג ועל השולחנות בבתים הונחו רימונים ודבש, עליתי במדרגות אל הבית של משפחת שפירא. בית פשוט, ספרים מהרצפה ועד התקרה, ריח של קפה שהוגש כל השבוע לאלפי מנחמים, ובפינה, ליד החלון, הכיסא שישבה עליו הרבנית רבקה שפירא מקץ עשרות שנות הוראה.

הרב יצחק שפירא מצביע על המדפים. "תצלם את הספרייה אם אתה רוצה", הוא אומר, "פה היא חייתה. שני מדפים של ספרים שהיא קראה כל הזמן, ומדף של השיעורים האחרונים שלה". אני מצלם. שלוש ספריות עץ מהרצפה עד התקרה. כרכי 'תורה שלמה' בשחור, סדרת דעת מקרא, החומשים של 'תורת חיים', שורות של 'שפת אמת' ו'אמרי אמת' בכריכות בורדו, ולמעלה מדף של ספרים ישנים, מצהיבים, שהכריכות שלהם כבר התפוררו מרוב שימוש. במדף התחתון כרכי מדרש רבה המבואר בכריכת בורדו והטבעת זהב, ומכל אחד מהם מבצבצים פתקים ופיסות נייר, עשרות סימניות של אישה שלימדה מדרש כל חייה ולא הפסיקה לחפש בו עוד משהו.

ביום ראשון, כ"ד באלול תשפ"ו, הלכה לעולמה הרבנית רבקה שפירא, מייסדת מדרשת שובה בעפרה, אלמנתו של הרב משה שפירא זצ"ל ואימם של שלושה אישי ציבור מוכרים, ייבדלו לחיים טובים וארוכים: ראש ישיבת רמת גן הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי הרב יצחק שפירא וסמנכ"ל מועצת יש"ע מתניה שפירא. באותו לילה בשעה עשר הובאה למנוחות בעפרה. הספידו אותה הרב יעקב אריאל ורבה של יצהר הרב דוד דודקביץ', בניה ותלמידותיה, ודיברו על שני הדברים שמילאו את חייה: על התורה שלימדה לנשים ועל ההתיישבות והחלוציות שלא הרפתה מהן עד יומה האחרון. מעל הכול עמדה שם אמת אחת פשוטה: האישה הזאת שינתה את לימוד התורה של הנשים בציבור הדתי-לאומי.

הבת של החסיד מגליציה

רבקה שנור נולדה בעפולה ליפה ולר' חיים שנור. "אבא שלה היה חסיד מגליציה", מספר הרב יצחק, "יהודי שהתפלל ליד החלון, מסתכל על השביל. אני עוד זכיתי להכיר אותו". הבית היה חם ומאמין, אך מחוץ לבית השתרעה עפולה של שנות הארבעים והחמישים, עיר של קיבוצניקים ופועלים, של חילוניות ישראלית גאה. "היה פער גדול", אומר הרב יצחק, "בין החברה שהיא גדלה בה ובין המשפחה. היא נשאה את הפער הזה כל חייה, ואני חושב שהרבה מאוד מהיצירה שלה נולדה מהמקום הזה, מהניסיון לחבר בין שני העולמות".

הנערה מעפולה עלתה לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית. שם, בהר הצופים של תחילת שנות השישים, פגשה חבורת צעירים שביקשו לעבוד את ה' בעומק, בלהט, בלי מחיצות. שני האנשים שעמדו במרכז החבורה היו משה שפירא ועדין שטיינזלץ. החבורה הייתה לימים לתנועת שלהבת, ומשה שפירא היה לבעלה.

"שם", אומר לי הרב יצחק, "היא חוללה שינוי גדול בחיים שלה. היא ראתה סוג אחר של יהודים, וזה התחבר לאש הפנימית שלה". הוא זוכר מילדותו את אביו יושב בירושלים ומלמד בעלי תשובה, צעירים שבאו מן הקיבוצים ומן האוניברסיטה, ובתוך העולם הזה, של צעירים שחיפשו דרך חזרה, נולדה השאלה שליוותה את רבקה שפירא כל חייה: ומה עם הנשים?

בשעות שהעולם ישן למדה ב'משמר' עם תלמידותיה עד אור הבוקר, סביב שולחן עמוס ספרים ותה, שיעור וניגון ועוד שיעור, ואמרה להן משפט שרבות מהן נושאות עד היום: "אני מכירה אתכן יותר משאתן מכירות את עצמכן"

הרב משה שפירא, מחלוצי הנחלת החסידות בציבור הדתי-לאומי, לימד בעלי תשובה בירושלים; הרבנית רבקה לימדה באולפנת כפר פינס ובמכון אורה. אחר כך הייתה ימית, בחולות סיני, עד הגירוש של ניסן תשמ"ב. כשסיפרה על כך הרבנית שנים אחר כך, לא הייתה בדבריה טיפה של רחמים עצמיים; היא מנתה את ימית כתחנה בדרך, כמי שיודעת שהדרך עצמה היא העיקר. ומימית באו לעפרה. הרב משה נמנה עם מייסדי המקום, ואשתו רבקה הייתה שותפה מלאה בכל מיזם קהילתי.

עבודה ה' ביצירה

עפרה של תחילת שנות השמונים הייתה יישוב צעיר. פנחס ולרשטיין, שכנם, אמר בהלוויית הרב משה, באדר ב' תשע"ט: "הרב משה והרבנית רבקה חתומים על הקמת בית הספר בעפרה". אבל החלום שלהם היה גדול יותר. בשנת תשמ"ד הקימו השניים בבית שאני יושב בו את מדרשת שובה, מקום שלא היה כמותו אז, לנשים חוזרות בתשובה שביקשו ללמוד תורה של ממש, לא שיעורי חיזוק, לא סיפורי צדיקים, אלא תנ"ך ומדרש, הלכה וגמרא, חסידות וכתבי הרב קוק.

מקץ 42 שנה עברו בשובה דורות של תלמידות. המדרשה התרחבה לתלמידות אחרי שירות לאומי וצבאי, לנשים מבוגרות, לבית מדרש שבועי לנשים, לתוכנית אלול שנמשכת עד יום הכיפורים. ורדית בן זמרה עומדת היום בראשה לצידה של המייסדת שהלכה. הלימוד בשובה מבקש להקיף את כל חוכמות התורה, אבל הרבנית התעקשה שהוא לא ייעצר בראש. לצד ההלכה והמדרש נלמדים שם חסידות חב"ד וברסלב, כתבי הרב קוק וגם יצירה: תנועה, כתיבה, אומנות. "נשים קשורות לעבודת ה' ביצירה, בעולם הניגון והחומרים", אמרה הרבנית בריאיון לפני שנים והסבירה שאישה שלוקחת חומר גולמי והופכת אותו למשהו מרומם ומאיר עושה בדיוק את מה שהתורה מבקשת ממנה.

מה היה החידוש?

הרב יצחק חושב רגע ועונה: "היו לאימא שני דברים מיוחדים. הראשון, לימוד תורה לנשים. לא שיעור נשים, אלא לימוד עם מקורות, מהפסוקים, מהמדרשים, מחז"ל, שדווקא הנשים לא זכו לו עד אז. השני, ענייני זוגיות. היא ידעה להסביר במקורות מה זו אישה ומה זה איש ומה קורה כשהם נפגשים". התלמידות זוכרות את הדימוי החוזר בשיעוריה: הגבר כשמש, האישה כירח, כל אחד באורו וכל אחד בתפקידו, ורק יחד יש יום ולילה. ולנשים היא אמרה שעבודת ה' שלהן עוברת דרך היצירה, דרך הניגון והחומר, דרך הידיים שהופכות חומר למשהו מאיר.

"אתן בנות עשרים רק פעם אחת"

בהלוויה סיפרו התלמידות שהרבנית לא חזרה מעולם על שיעור. "כל שיעור, שיעור חדש", אמרו, וזה נשמע כמעט בלתי אפשרי לאישה שלימדה עשרות שנים.

הרבנית רבקה העדיפה את הלילה. בשעות שהעולם ישן למדה ב'משמר' עם תלמידותיה עד אור הבוקר, סביב שולחן עמוס ספרים ותה, שיעור וניגון ועוד שיעור, ואמרה להן משפט שרבות מהן נושאות עד היום: "אני מכירה אתכן יותר משאתן מכירות את עצמכן. אתן בנות עשרים רק פעם אחת".

ועם כל זה כשנשאלה מה היא, ענתה בלי היסוס: "מעל הכול אני אשת משפחה". היו לה חמישה ילדים, נכדים ונינים. היא איחרה לשיעורים כשנכד בא לבקר, שידכה בעצמה את נכדה הראשון, ובחנוכה שרה "אנא בכוח" שבע פעמים בניגון משלה. בריאיון שהעניקה בשנת תשע"ג, כשכבר הייתה בת יותר משבעים, הגדירה את עצמה בחיוך "גליציאנית", וסיפרה שגם כשמישהי נותנת לה מתכון מושלם, היא תמיד משנה בו משהו. ככה גם בשיעור: המקורות היו הבסיס, אבל הטעם היה תמיד שלה. "היה בה שילוב", אומר הרב יצחק, "של עוצמה, של חדירה גדולה מאוד שעוברת את כל המסכים, ועם זה נועם, רכות ורגישות. היא שאפה מאוד להיות מדויקת. בכל מילה".

ואז הרב יצחק, קם ניגש לתיק שלו ומוציא ממנו סוודר חום, סרוג ביד בחוט צמר עבה; צמות סריגה רחבות לאורך השרוולים, מסוג הסוודרים שכבר לא סורגים היום. הוא חוזר לכיסא הפלסטיק הלבן, בחליפה השחורה שקריעה בדש שלה, המגבעת על ראשו, והזקן הלבן יורד על הצמר, מחזיק את הסוודר בשתי ידיו צמוד לחזה, כמו שמחזיקים תינוק.

"אישה שלומדת תורה ומלמדת תורה הרבה שנים, ובסופו של דבר גם הפטירה שלה הייתה כזאת, שלמה"

"יום אחד באתי הביתה מהישיבה", הוא מספר, והכוונה לישיבת שבי חברון, שלמד בה בבחרותו, "ואימא ראתה שאני בלי סוודר. היא אמרה: לא ייתכן שתחזור לישיבה בלי סוודר. עם כל ההכנות לשבת היא התחילה לסרוג במהירות. במוצאי שבת היא לא ישנה כל הלילה, וביום ראשון בעשר בבוקר היה סוודר חום מוכן". הוא מלטף את הצמר. "הסוודר הזה כאן איתי. לא נפרדתי ממנו עד היום הזה".

ארבעים שנה ויותר עברו מאותה שבת, והחוטים עדיין מחזיקים. כשמסתכלים על ראש ישיבה בעל זקן שיבה שיושב בשבעה ומחבק סוודר של אימא, מבינים משהו על התורה שלימדה: תורה שנסרגת בידיים, בלילה, בשביל הבן שלה הלומד בישיבה כדי שיהיה לו חם.

מה היית רוצה שיודגש, אם אפשר לסכם חיים כאלה במשפט?

הוא שותק רגע ארוך. "אני חושב שהיא זכתה להצליח להביא את הנשמה שלה לידי ביטוי", הוא אומר לבסוף. "אישה שלומדת תורה ומלמדת תורה הרבה שנים, ובסופו של דבר גם הפטירה שלה הייתה כזאת, שלמה".

הרב יהושע שפירא חשף בהספדו סוד ששמר שנים. כשהרתה אותו אימו אמרו לה הרופאים שעליה להיפרד מהעובר למען בריאותה. היא סירבה. "בסייעתא דשמיא מופלאה שלך", אמר על קברה, "אני עומד פה היום". גם הבן מתניה, שעוסק בהתיישבות במועצת יש"ע, ידע ממי ירש את זה. על שולחנה, סיפרו הבנים, נשארה מפה של יישובי יהודה ושומרון והחוות שביקשה כדי לעקוב אחרי ההתיישבות החדשה, כי גם כשהייתה בת 91 עדיין רצתה לדעת איפה נבנה עוד בית.

כמשיכת שערה מחלב

ביום שישי, ח' באדר ב' תשע"ט, נפטר הרב משה שפירא והוא בן 84. במוצאי השבת, בבית הכנסת בעפרה, אמר עליו בנו הרב יהושע: "אבא אהוב, אבא מופלא. כמה אור וחום הקרנת והפצת בכל מקום".

מקץ יותר מחמישים שנות שותפות, בלימוד ובבניין, נשארה הרבנית לבדה. היא לא הפסיקה ללמד. שבע שנים נוספות עמדה בראש המדרשה, המשיכה במשמרים, בשיעורים, בליווי הזוגות הצעירים, ואפילו כשהגוף כבר האט, הראש והלב לא עצרו. מדף השיעורים האחרונים בספרייה שלה מעיד על כך.

אני שואל את הרב יצחק על הימים האחרונים. הוא עונה בלשון חכמים. "יש מיתה קשה ויש מיתה קלה. הגמרא אומרת שמיתה קלה היא כמשיכת שערה מחלב, ומיתה קשה כמשיכת צמר מן הקוצים. הנשמה נאחזת בעולם כמו צמר בקוצים, ומי שנפשו לא נדבקה בחומר, יוצאת ממנו בקלות. אימא הלכה ככה. בשקט, בלי מלחמות". השבעה נקטעה בערב ראש השנה, כפי שקובעת ההלכה, ובבית בעפרה נאספו כל השבוע תלמידות מכל הדורות, רבנים ושכנים. הרב דב ביגון, ראש מכון מאיר, התקשר לכל אחד מהילדים בנפרד.

מדרשת שובה פרסמה מודעת אבל שנפתחה במילים "בלב נשבר אנו מבכים את פטירתה של מורתנו הגדולה והאהובה", נמשכה בכך שעם בעלה "לימדה תורת חן וחסד" והעמידה דורות של תלמידות ובתים, וסיימה בשאלה שלקוחה מתורתה שלה: איך יהיה העולם בלי הירח שלו. מי שישב בשיעוריה ידע למה הכוונה. השמש מאירה מעצמה, אמרה תמיד, והירח מאיר את האור שקיבל, ובלילה, כשהשמש איננה, רק הוא מראה את הדרך. "אימא השאירה חלל גדול", מסכם הרב יצחק, "אבל היא גם השאירה אלפי נשים שיודעות ללמוד. הן ימלאו אותו".

אני יורד במדרגות. בלילה, כשיעמדו בעפרה לקידוש של ראש השנה, לא ייראה ירח בשמיים. בראש השנה הלבנה מתכסה, "בכסה ליום חגנו", ואמרו חכמים שזהו החג היחיד שחל בראש חודש. גם זה, אני חושב לעצמי, שיעור שהרבנית רבקה הייתה יודעת לתת.