מלחמה ארוכה ומורכבת מלווה את מדינת ישראל, והשפעותיה העמוקות מגיעות בימים אלו אל מרכז הבמה של עולם האמנות והעיצוב הדתי לאומי. מספר סטודנטיות במגמת התקשורת החזותית במכללה האקדמית אמונה לציבור הדתי בחרו להתייחס בפרויקט הגמר שלהן לחוויות הלחימה השונות, ובהן שכול, שירות מילואים ארוך, אזעקות והבית שממתין מאחור. כל אחת מהיוצרות ניגשה לנושא המורכב מהמקום האישי שלה ובמדיום ייחודי – צלחות חרס, מיצב חלל, ספרי ילדים ועבודת חוט.
הבחירה בנושאים הללו אינה מפתיעה כאשר מדובר במכללה הזו, שכן רבות מהסטודנטיות הלומדות בה הן בעצמן נשות מילואים, נשות חיילים, או כאלו שליוו מקרוב חברה שכולה. השנתיים האחרונות שבהן למדו את המקצוע היו גם השנתיים של המערכה הצבאית, וההתייחסות אליה בעבודות הגמר נובעת ישירות מתוך המציאות הזו.
שברים של זהב וסלון שנשאר בחזית
הביטוי החד ביותר לחוויית האובדן והתקווה נמצא בעבודתה של שחר פיל, שיצרה סדרת צלחות חרס, שברה אותן, ואז איחתה את השברים בזהב בטכניקת ה'קינצוגי' היפנית, שבה הסדק עצמו מודגש בכוונה. על הצלחות אוירו דמויות של חיילים שנפלו, והפרויקט כולו, שנקרא 'התנערי', מוקדש לאלמנות צה"ל שבחרו להתחתן שוב ולהקים בית מחדש. פיל קושרת זאת למנהג של שבירת הצלחת באירוסין, ומסבירה את הבחירה האמנותית בטכניקה המיוחדת: "כדי להדביק את השברים צריך קודם להעמיק אותם. לא מתעלמים מהשבר והוא חלק בלתי נפרד מהכלי החדש שנוצר עם התיקון".
אם פיל עוסקת באלה שאיבדו את יקיריהם, תהילה און בוחרת להתמקד באלה שנושאים את האובדן הקשה על כתפיהם – חיילי הרבנות הצבאית, שתפקידם לאסוף, לטפל ולזהות חללים. המיצב שלה, שקיבל את השם 'זה לא נגמר', מציג את מה שנשאר אחרי הפעולה הקדושה והקשה. און בנתה חדר ביתי רגיל לחלוטין הכולל ספה, כרית, שמיכה וכוס, ועליו, כמו גם על הקירות והתקרה, הקרינה משפטים מתוך עדויות החיילים. און מסבירה את הרעיון: "הגוף יוצא משדה הקרב, אך החוויה אינה מתנתקת, והיא נוכחת בתוך השגרה, בתוך הבית ובמערכות היחסים הקרובות". בצורה זו הצופה נכנס פנימה אל תוך הסלון הביתי שבו המלחמה ממשיכה להתקיים.
כלים נגישים לילדים וקולן של נשות המילואים
המעבר מהחזית אל הבית מוביל ישירות אל התמודדות הילדים בתקופה זו. יהודית אשכנזי יצרה סדרת ספרי ילדים ובובה נלווית סביב דמות בשם 'קיפ', שנועדו לפתוח שיח רגשי בין הורה לילד. כל ספר נוגע בקושי אחר – אובדן ושכול, טילים ואזעקות, או הורה בשירות מילואים ממושך, ובכל אחד מהם נתקל קיפ בפחד ומוצא דרך להתמודד. אשכנזי מסבירה את הצורך בפרויקט: "לא כל ילד זוכה למענה רגשי או טיפולי, ובמציאות של מחסור במשאבים נוצר צורך בכלים נגישים שיכולים לפתוח שיח רגשי בתוך הבית".
מהצד השני של הבית מגיעה היצירה של אנה מורוביץ, המביאה את קולן של בנות הזוג. הפרויקט שלה בנוי על חוט אחד הנשזר לאורך תחנות חייה, מהילדות בהולנד דרך העלייה לבדה והגיוס ועד הנישואין והאימהות. מורוביץ מספרת על המציאות המלווה אותה: "לאורך השנים הייתי גם אשת חייל, בזמן שהאיש שלי שירת בצבא, והיום אני אשת מילואים, מציאות שמביאה איתה געגוע, חוזק והתמודדות תמידית". זהו קולן של הנשים שנשארות בבית ומחזיקות אותו לאורך כל תקופת הלחימה.
ראשת המכללה האקדמית אמונה לאמנויות ועיצוב, ד"ר אפרת גרוסמן, מסכמת בסיפוק את התוצרים האמנותיים: "הפרויקטים השנה משקפים את החיבור העמוק של הסטודנטיות שלנו למציאות הישראלית והיהודית. הן לא נשארו במגדל השן האקדמי, הן בחרו להתמודד ולתרגם את המציאות בישראל לשפה חזותית עכשווית. כל אחת הגיעה אל המלחמה מהמקום הפרטי שלה, ונתנה לרגש שקשה לבטא במילים, צורה של תקווה".
