בית המדרש של ישיבת מרכז הרב רעד מהתרגשות הערב במהלך עצרת יום ירושלים המרכזית. איתמר חיים גלינסקי, תלמיד הישיבה שנפצע באורח קשה בלבנון, עלה לדוכן הנואמים כשהוא עומד על רגליו – עדות חיה ומרטיטה לנס רפואי ורוחני שחיזק את מאות הנוכחים בבית המדרש.
צילום: ישיבת מרכז הרב
"הרסיסים נשארו בתוך המוח"
בשיחה שקיים בעבר אצל ירון וילנסקי בגלצ, חשף גלינסקי את המציאות הרפואית המורכבת שמלווה אותו מאז רגע הפציעה. "המנתח החליט שמסוכן להוציא את הרסיסים, והם נשארו במוח שלי עד היום", סיפר איתמר בכנות. הוא תיאר את המאבק על כל תנועה במהלך תקופת השיקום: "ההשפעה הייתה בעיקר על תפקוד צד שמאל של הגוף, יד ורגל שמאל לאט לאט חזרו לעצמן עם עבודה ושיקום, היום אני לא מרגיש משהו מיוחד".
לדבריו, גם הצוות הרפואי לא נשאר אדיש לקצב ההתקדמות המהיר שלו, שחרג מהתחזיות המקובלות. "הרופאים התפעלו מההתאוששות המהירה יחסית", שיתף איתמר, אך הוסיף כי עליו להמשיך ולשמור על זהירות מרבית בעקבות הרסיסים שנותרו בראשו. "הרופאים אמרו שצריך להיזהר מתאונות, אפילו דברים שעל אדם רגיל לא משפיעים ממש יכולים להיות יותר קטלניים".
"מה אני יותר משאר הלוחמים?"
על במת העצרת המרכזית בישיבה, חזר איתמר לימים הלא פשוטים באשפוז בבית החולים הדסה הר הצופים. הוא נזכר בביקורו של הרב יוסף צבי רימון, רבה של גוש עציון, שהעניק לו מתנה מיוחדת: ספר של הרב על הלכות חנוכה. כשפתח איתמר את הספר, הוא מצא בדף הראשון הקדשה חמה שהותירה אותו נבוך: "לכבוד גיבור ישראל".
למרות התואר המכובד והחיבוק הציבורי, איתמר בחר להדגיש בפני מאות החוגגים דווקא את השותפות והענווה מול חבריו לנשק. הוא שיתף את הקהל בשאלה המהדהדת שליוותה אותו כשקרא את מילותיו של הרב רימון: "אני זוכר את עצמי תופס את עצמי ואומר: מה, מה אני יותר מאשר שאר הלוחמים?".
גלינסקי סיכם את דבריו במסר של אחדות וגבורה פשוטה, כזו שמאפיינת את דור הלוחמים הנוכחי. "קראו לי גיבור", אמר איתמר לקהל המרוגש, "אבל במה אני שונה משאר הלוחמים שעזבו את הבית ויצאו להילחם?". נוכחותו על הבימה ביום חגה של ירושלים הייתה התשובה הטובה ביותר לעוצמתו של עם ישראל.
