המגזר הדתי-לאומי מחונך מילדות על אידיאלים, בעיקר אידיאלים הקשורים לכלל ישראל: התיישבות, גרעינים תורניים, שירות לאומי, גיוס לצבא ושילוב לימוד תורה. כל זה נעשה תחת הכותרת 'הנני', בכל מקום שעם ישראל זקוק לו, שם נמצא הציבור הדתי-לאומי. החינוך נשען על אמירתו של טרומפלדור: ״חסר גלגל? אני הגלגל״.
הציונות הדתית מעולם לא התלוננה על המשימות הלאומיות שהוטלו עליה, תמיד הלכה בצניעות ובענווה מתוך תחושת שליחות עמוקה של קידום הגאולה. השליחות היא זו שאפשרה להביט קדימה ולא אחורה והצידה.
מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון החל בעקבות הציבור הדתי-לאומי ורבניו. הציבור היקר הזה הלך במסירות נפש ליישב את נחלת אבותינו אגב טרור ערבי בלתי פוסק, בתנאים קשים, מתוך אידיאל צרוף. הוא מעולם לא שאל ״למה רק אני?״ אלא מסר את נפשו במשא כבד מאוד, ששילמו משפחות רבות בסכנת חיים. מדוע הוא לא שאל למה החילונים אינם משתתפים בנטל ההתיישבות?
שימו לב לנקודה הזאת: לא רק הדתיים הלכו להתיישב בהתנחלויות, אלא גם החרדים, ששיעורם כיום כשליש מההתיישבות! זה לא קרה כי צעקו להם ״בואו ורשו את הארץ!״ ולא כי כינו אותם שונאי ארץ ישראל. זה נעשה באופן טבעי, מתוך הבנה שיש אינטרסים משותפים ובשיח שמתאים למגזר החרדי. כיום הערים הגדולות ביהודה ושומרון הן חרדיות. ומה קרה לנו בזמן האחרון? כיצד עברו חלקים במגזר לשיח חדש, מ'הנני' ל'למה רק אני'?
אני כותב זאת לאחר מאות ימי מילואים. איני בא לזלזל כאן במחיר שמשלמים אנשי המילואים, וגם לא בתחושת האי-צדק שיש מגזר שלם שפטור מגיוס. העניין הוא איפה התודעה נמצאת, מה חשוב ומה חשוב עוד יותר.
בקמפיין ארגוני המילואים, שכפו את עצמם על כל המילואימניקים, כל מי שמאמין בתהליכים ולא בכפייה מואשם כשונא מילואימניקים. יש רק אופציה אחת: כפייה, ועכשיו
לא כל הציבור הדתי-לאומי נמצא בשיח שעסוק בכאבים האישיים. מכינת עלי לדוגמה, שרבים מבוגריה נפלו במלחמה ורבים אחרים נלחמים גם בימים אלו ממש בסדיר ובמילואים, ממשיכים לדבוק בשליחות 'הנני' ואינם מצטרפים לקמפיין 'למה דווקא אני?'. בכך מוכיח המוסד הזה את אחריותו ואת היותו אידיאליסט.
לכאורה המכינה החשובה הזו הייתה צריכה להיות ספינת הדגל של הטענות כלפי החרדים, וכמוה גם ישיבות ההסדר. אך הקולות האלה אינם נשמעים מרוב מוחלט של ראשי הישיבות וראשי המכינות.
בניגוד לאידיאלים של התיישבות וגרעינים תורניים ניכר שלא הרבנים מובילים את הקמפיין הזה אלא ארגונים פוליטיים שמתיימרים לייצג את המילואימניקים ואת נשותיהם, והם החליטו להדגיש אך ורק את הכאב ואת המשא הגדול של המילואימניקים, את השחיקה ואת התחושה שהמציאות בלתי נסבלת.
הרבנים, שראייתם אינה רק קצרת טווח, מבינים שלתהליכים תרבותיים נדרש זמן להשתנות. הם יודעים שאמירות כמו ״שלום עכשיו״, ״גיוס חרדים עכשיו״ ו״אחדות עכשיו״ הן שטחיות ויוצרות אפקט הפוך. הם יודעים שהכלל הכי חשוב בתורה אינו רק ״האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה״, שהרי הם חושבים שתלמידי ישיבות ההסדר צריכים לעשות שירות מקוצר כדי לגדול לאנשי חינוך יראי שמיים, והם גם אינם אומרים שכלה צריכה לצאת מחופתה וללכת לקרבי, כי זה לא צנוע. יש עוד מכלול ערכים שמובאים בחשבון במלחמה שאנו נמצאים בה.
לצערנו הארגונים שמובילים את הקמפיין עסוקים בהשחרה של כל מי שתומך בחוק גיוס בהידברות עם החרדים. הם טוענים שהם זורקים את המילואימניקים מתחת לגלגלי האוטובוס ושלא אכפת להם מהנשים שקורסות. זה מזכיר לנו את קמפיין החטופים, שכל מי שחשב שצריך להכריע את חמאס הואשם בהפקרת החטופים, וכל מי שלא ענד סיכה הואשם באטימות לב.
כך גם בקמפיין ארגוני המילואים, שכפו את עצמם על כל המילואימניקים, כל מי שמאמין בתהליכים ולא בכפייה מואשם כשונא מילואימניקים. יש רק אופציה אחת: כפייה, ועכשיו.
אך הדבר הקשה מכול הוא חוסר הבנת גודל השעה. נכון, יש מלחמת מצווה, וזה חשוב מאוד, אך יש כאן גם אירועים בסדר גודל היסטורי, כמו סדר עולמי חדש, חילופי אליטות במדינת ישראל למגמה של אליטה שמחוברת למסורת ישראל ולקודש, מינויים חשובים במוסד, בשב״כ, תקשורת ומערכת המשפט שמאבדות את שליטתן המונרכית, מהפכה דרמטית בהתיישבות ביהודה ושומרון ותהליכים חשובים בנגב ותנועת תשובה חרישית של המוני בית ישראל שמתקרבים לתורה ולמצוות.
גיוס החרדים אולי חשוב, אבל יש חשוב יותר – זהו גודל השעה – ההתקדמות הרוחנית של עם ישראל, מדינה יהודית ויישוב ארץ ישראל. חלקים במגזר שעסוקים בהתנגחות במגזר החרדי, לא זו בלבד שלא יגייסו חרדי אחד, אלא הם מנמיכים את הגובה ואת האידיאלים של הציונות הדתית, כאילו הצטמצמה כל התורה למצווה אחת בלבד, ההתגייסות לצבא, ותמורת הקמפיין הזה מוכנים מבחינתם לאבד את כל ההישגים.
ומה עם לגדל תלמידי חכמים שיתנו מענה לעולם התשובה? מה עם ההתיישבות? החקלאות? מפעלי החסד? העיסוק המסיבי סביב ״המילואימניקים הקורסים״ מקצר את הראייה ארוכת הטווח וגורם לפגיעה באידיאל שלעולם אינו תלוי בשאלה מה יעשה מגזר אחר. התנועה הנפשית והציבורית הזו אינה גורמת להובלה ולהנהגה אלא לתקיעה במקום וחלילה אף לנסיגה. המגזר שתמיד נתן דוגמה אישית והלכו אחריו, נתפס כגורם מטיף ומתקרבן. כמובן, צריך לטפל בבעיית כוח האדם, אך צריך גם לטפל במוח האדם וברוח האדם של האליטות, ולא רק לשאול מי סוחב את האלונקה אלא גם מי המפקד שמחליט מהי המדיניות הביטחונית שתקבע להיכן מסתערים ואת מה כובשים.
עלינו לחזור ליסודות, לאידיאלים הלאומיים היונקים מהקודש, לאחריות ציבורית, לאחדות עם כל המגזרים (גם החרדים), ובע״ה זה אף יגרום לחרדים להתגייס לצבא בתנאים הראויים להם, בדיוק כמו במפעל ההתיישבות.
***
טור יומי מעמיק וחשוב של סוללים דרך אצלך בוואצאפ – מצטרפים כאן!
