סדרת הסרטים המרתקת של הקול היהודי עם ערוץ 14 היא אחת היצירות המוצלחות, המרתקות והחשובות בתקשורת הישראלית בשנים האחרונות. כמו יצירה טובה, אפשר לראות אותה מכמה כיוונים.
יש בה אקשן ומתח מטורפים, יש בה נגיעה עמוקה ורגישה במה שמחולל אצל הדמויות – מאשרף – עז אדין – עוז, דרך המתאסלמים האחרים ועד הגבורה והתבונה של גרונר ומשפחת גופשטיין, יש בה סוגיה לאומית ממדרגה ראשונה שהיא לא פחות מפצצה מתקתקת, יש בה גם תקווה גדולה לתשובה ותיקון.
נקודה אחת שקל לפספס בין הרכב הדוהר לאום אל פאחם לבין הלוח המתמלא תמונות בחדר התחקירים של הקול היהודי, היא התפקיד של התורה בתוך כל זה. אסור לנו לפספס את הנקודה הזאת, כי בהרבה מובנים היא החשובה ביותר. הנה היא: מדינת ישראל ניצבת היום בפני אתגרים שרק אנשי תורה, בפרט אנשים שהתורה מחוברת אצלם לזהות הלאומית שלנו, יכולים להתמודד איתם.
אנחנו חייבים להתחיל להפנים את התפקיד שבורא עולם ייעד לנו בדור הזה. להבין שבאמת נועדנו לגדולות. שהגאולה כולה, התהליך של הקמת וחיזוק ופריחת מדינת ישראל, כולו תקוע, ולנו, תלמידי בית המדרש שמחבר את התורה למדינה ואת המדינה לתורה, לנו יש את הכלים להתמודד עם המצב ולתת למדינה שלנו את היכולת להמשיך להפליא את העולם כולו.
אלחנן גרונר הוא תחקירן ועיתונאי מזהיר, בין הבודדים היום בישראל שממש יודע להביא סיפורים יש מאין. הוא גם אדם שעובר מסך ויודע להסביר נקודות בצורה רהוטה. אבל אלה רק הכלים שבארגז שלו. סוד ההצלחה האמיתי שלו, ושל הקול היהודי כולו, הוא העובדה שהעין שלהם היא מה שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל כינה 'עין בעין'. עין אנושית, אפילו עיתונאית, שמחוברת לעין האלוקית. אנצל את היכרותי האישית עם אלחנן וחבריו מהקול היהודי להעיד: אין גוף עיתונאי בישראל ברמה תורנית כמו שלהם, וגם כנראה שאין גוף תחקירי מקצועי ומעמיק כמו זה שהם בנו. זה לא במקרה. מתוך בית המדרש הם באים, ובכל תחקיר ופרסום שלהם רוח התורה נושבת. ומסתבר שבדור שלנו, בימים האלה – רק עין כזאת יכולה בכלל להבין מי נגד מי.
'אשרף מרואן שם בדוי' הוא משל, דוגמה בקליפת אגוז, למה שקורה כבר שלושה עשורים ורק הולך ומתגבר במדינה כולה. הרי סוכני השב"כ ואמצעי המעקב והאזנה שלהם כנראה קצת יותר טובים מה'מצלמה נסתרת שמתחברת לשקע' שאלחנן קונה בפרק השני, וסוכני השטח של הימ"ס מנוסים טיפה יותר מהצלם והמלווים האחרים של אלחנן ששועטים לאום אל פאחם רגע לפני כניסת שביעי של פסח להציל עוד יהודי מהחמאס. ובכל זאת, העין שמאחורי המשקפות המשוכללות של השב"כ פשוט לא רואה את התמונה, בדיוק כמו התצפיתניות שראו והתריעו שוב ושוב ואף אחד לא הבין מה הן רואות.
גרונר שבא מבית המדרש של הרב גינזבורג, בנצי וענת גופשטיין מלהב"ה, הרב שמואל אליהו מישיבת מרכז הרב ובנו של הראשון לציון הענק הרב מרדכי אליהו – הם ורק הם אלה שיכלו לחמאס ולטורקיה, למיליונים שזרמו למרכז ההתאסלמות ובעיקר לנפשות הקרועות לגזרים של המתאסלמים ושל אשרף-עוז בראשם. אחד מרגעי המופת בסרט הוא הרגע שבו מסתיימת בהצלחה הבריחה המבוהלת מכפר קרע ליצהר, ועוז בעיניים דומעות שואל מה יהיה איתו עכשיו. זה הרגע שאף איש שב"כ וגם אף עובד סוציאלי לא היה יודע לתת לו מענה כמו אלחנן, שעונה בעדינות: אני לא יודע להגיד לך שום דבר, מי אני בכלל לידך, אבל אני חושב שצריך פה אמונה.
אתגרים אדירים עומדים בפתח. העובדה שבשנתיים האחרונות הציבור שלנו סחב את האלונקה בעזה ובלבנון גם כשעוד ועוד כתפיים כבר לא עמדו בעומס, העובדה שאנשי הציבור שלנו הם היחידים שדרשו לאורך כל הדרך להמשיך בכל מחיר – היא רק עוד תזכורת לעם כולו ובראשו לנו בעצמנו. תזכורת שלראות את הגאולה בעין אלוקית זה לא רק זכות אדירה – זה בעיקר תפקיד עצום.
הרי האתגר שהציב לנו התמנון האיראני, זה שעכשיו מקוצץ-זרועות ועוד רגע מאבד את הראש, הוא רק הפתיח. מחכים לנו בהמשך הדרך ציר סוני שאיש כמעט לא מבין עדיין את הסכנה שבפרצופו הידידותי-לכאורה, מערכת משפטית שמטמיעה לעומק הורידים הלאומיים שלנו את ערכי הפרוגרס ואף אחד לא מצליח לפרק אותה, נצרות שכבר אסור להגיד בקול כמה ערכיה מנוגדים לשלנו ניגוד הכי עמוק שיש ואיזה נזק ארסי וסמוי היא מסתירה, נטפליקס וסמארטפונים ושפע בחנויות ורשתות חברתיות ועכשיו גם AI שאיש עוד לא יודע מה הוא יעשה לאנושות. וזוהי רק ההתחלה.
החברה החילונית היא בריאה, יש בה עוצמות מטורפות, אבל אין לה 'נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי'. החברה החרדית מנסה בכל כוחה לשמור על עצמה בתוך בית המדרש פנימה כי בחוץ הרוחות סוערות ומבלבלות. רק ציבור שאת כל רוחו הוא יונק מבית המדרש הגדול שלנו, ואת כל כוחותיו הוא מקדיש לגאולת ישראל – רק ציבור כזה יוכל להמשיך ולתת כוח, אומץ, בהירות ושמחה למדינה כולה: מראש הממשלה שמקיף את עצמו ביועצים חובשי כיפה ומטבל כל נאום חשוב שלו בפסוקים, ועד אין ספור אשרף מרואנים שיחזרו אחד אחרי השני להיות עוז.
***
שלושת הפרקים של 'אשרף מרואן – שם בדוי':
שכוייח !