1.
השבוע – ז' בכסלו – ציינו 75 שנים לפטירת הרב יעקב משה חרל"פ, הרב של שכונת שערי חסד בירושלים וראש ישיבת מרכז הרב. בתקופות קשות הוא היה מלא תקווה ואמונה גם ביחס לעם ישראל וגם ביחס לכל אדם שפגש. הנה פסקה אחת, מעודדת ואישית, מתוך מכתבים שכתב לבניו ולנכדיו:
"יקירי, כל העולם כולו – ניסיונות לאדם, ואין להיבהל משום דבר. ישנן תקופות כאלה העוברים על האדם. אבל מי שיש לו לב אמיץ בגיבורים, מתגבר גם עליהן, ולמרות הכול הוא מכניס את עצמו לתוך האורה והשמחה.
"ורק מי שאינו מביט למרחוק, ורואה רק את הקרוב, נדמה לו שהעולם חשוך בעדו. בני יקירי, חזק ואמץ. אל תאמר 'נתרחקתי'. לא ולא. אלף פעמים לא. לא נתרחקת ולא נמאסת. אין זה אלא עצבנות ארורה. הסיבות לאכזבה הן רבות – וכולן הן אחיזת-עיניים ודמיונות-שווא. הכל מאת ה', הכל לטובה ולברכה. ואנו צריכים רק לעשות את שלנו. לך בכוחך זה, עלה והצלח!"
אתם מוזמנים להעביר למי שאולי צריך לשמוע את המילים האלה כעת.

2.
איך יוצאים אל העולם? יעקב אבינו בפרשת השבוע יוצא לראשונה מהסביבה הביתית אל העולם הגדול שבחוץ. הוא בורח מאחיו הרשע עשו, יוצא לחפש כלה, הולך לעבוד שנים רבות אצל לבן, להקים בית ולגדל ילדים, אבל הפרשה מספרת שלפני הכול כשיעקב אבינו יוצא לדרך – הוא חולם.
בחלום הוא רואה את סולם יעקב המפורסם: סולם שניצב ארצה, אבל ראשו מגיע השמיימה. השמיים, הערכים הגדולים, הרוחניים, מחוברים לארץ, לעשייה בעולם הזה. יעקב שומע הבטחות נפלאות על עתידו ועל עתיד האומה שהוא נועד להקים, כלומר עלינו. אלוקים איתנו בכל העליות וגם בכל הירידות. שומר ומשגיח תמיד. איזו בשורה.
כשיעקב אבינו מתעורר, התורה אומרת: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ". ורש"י מסביר: "כיוון שיעקב נתבשר בשורה טובה – נשא ליבו את רגליו, ונעשה קל ללכת". איזה ביטוי יפה. הלב נושא את הרגליים.
כי כשיש לאדם חלום, חזון, יעד, כיוון שאליו הוא הולך, הנפש משפיעה על הגוף, והוא מקבל כוחות מיוחדים להמשיך בדרך.
בכל יציאה לדרך כדאי שיהיה חלום, חיבור לאלוקים, משמעות. כשיש לנו תכלית כזו אנחנו מקבלים גם כוחות גדולים לעשייה.
3.
לא תמיד החיים מתנהלים כפי שתכננו. מצב ביטחוני, משבר כלכלי ועוד הרבה אירועים יכולים להוציא אותנו מהמקום המוכר לנו לעבר עתיד לא ידוע.
זה קורה גם בפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת תולדות: יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, שנאלץ פתאום לעזוב את ביתו מפני שאחיו עשו רודף אחריו ורוצה להרוג אותו. הוא בורח אל חרן נרדף ובודד.
כי כשיש לאדם חלום, חזון, יעד, כיוון שאליו הוא הולך, הנפש משפיעה על הגוף, והוא מקבל כוחות מיוחדים להמשיך בדרך.
אבל פרשנינו מסבירים שפרט קטן אחד משנה את העלילה: לפני שיעקב יוצא לדרך, יצחק אביו קורא לו, מברך אותו ומטיל עליו שליחות: הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא לחרן, תמצא אישה, תקים משפחה, תנהיג, תוביל.
יעקב הופך מפליט נמלט לאדם שבונה את העתיד שלו ושל העם כולו. הוא כבר אינו "בורח מ-" אלא "הולך אל".
את ההסתכלות הזו כדאי לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. תמיד אפשר לשנות את זווית הראייה. כשנותנים לנו או לאנשים שעובדים איתנו או לילדים שלנו תפקיד, שליחות וייעוד, הכול נראה אחרת.
מוזמנים לנסות.
4.
כינוס שליחי חב"ד העולמי הסתיים. בערב שנועל את הכנס הציג על הבמה יושב ראש כינוס השליחים, הרב מנדי קוטלרסקי, את האתגרים החדשים ואת התוכניות המעשיות במבט חובק עולם. זו הייתה תזכורת לכמה הסיפור שלנו גדול, מחייב, מרגש: מהמאבק באנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית אל הסיוע השוטף ליהודי אוקראינה ורוסיה, ועד לחינוך יהודי בגיל הרך או לטיפול בקשישים גם בקהילות הרחוקות ביותר.
ואז עלה לבמה נתן שלנגר. הוא בן 14. אבא שלו, הרב אלי שלנגר הי"ד, היה שליח חב"ד מסור ופעיל, ונרצח לפני כמעט שנה בפיגוע בחוף בונדי באוסטרליה תוך כדי הדלקת נרות חנוכה לקהילה היהודית.
נתן היה אחד הנואמים המרכזיים בכנס השליחים העולמי של חב"ד בניו יורק, והוא חיבר בין הפרשה לפיגוע, לחיים של כל אחד מאיתנו. הנה המילים שלו:
"כשאבא פגש מישהו לראשונה, הוא היה מברך אותו בשלום כאילו זה חבר ותיק. אבל כעבור כמה דקות, כשהוא נפרד ממנו, הם כבר באמת היו חברים ותיקים. כזה הוא היה.

"אני זוכר שאבא לקח אותי איתו לחלק מצות לפני פסח, בית אחרי בית. הייתי בן עשר. ראיתי שהיו בתים בלי מזוזה, והחלטתי לשנות את זה. גייסתי כסף, ואז ביחד עם אבא קבענו 120 מזוזות חדשות על דלתות של בתים יהודיים. אני זוכר שבסוף המבצע הזה אבא אמר עליי שאני לא רק בן של שליח, אני שליח בעצמי. באותו זמן לא בדיוק הבנתי מה הוא אומר. אבא, עכשיו אני חושב שאני מבין.
"פרשת השבוע מספרת על הבארות בארץ ישראל. אחרי שאברהם נפטר, הפלשתים סתמו את הבארות שהוא חפר. אז יצחק חפר שוב, והתורה אומרת דבר מרתק: יצחק נותן לבארות את אותם שמות שאברהם נתן להן. למה זה משנה? יצחק היה יכול לתת שמות חדשים. אבל לא, הוא רצה להמשיך את מה שאביו התחיל. הוא שמר את אותם שמות. אני חושב שיש כאן מסר לכולנו. לכל אחד יש שליחות מיוחדת, אבל אנחנו ממשיכים את העבודה של הדורות הקודמים. זה מה שאבא לימד אותי.
אני זוכר שהוא תמיד אמר: כשתוקפים אותנו – תהיו יותר יהודים בפומבי, תביאו יותר יהדות לעולם
"תורת החסידות מלמדת אותנו דבר חשוב על חפירת בארות. כשאתה חופר באר, המים כבר שם. אתה לא יוצר מים. אתה רק צריך לחפור עד שתגיע אליהם. הם מחכים. וזה מה ששליח של חב"ד עושה. המים הם החיים, הם הנשמה שלנו. כל אחד שאנחנו פוגשים יש נשמה בתוכו. לפעמים קל לראות אותה, ולפעמים צריך לחפור עמוק יותר, אבל הנשמה תמיד שם. העבודה שלנו היא לעזור להוציא אותה החוצה. זה מה שאבא ואני עשינו כשחילקנו מצות וכשקבענו מזוזות. זה מה שאתם השליחים עושים בכל העולם, בכל יום זה מה שתעשו גם כשתדליקו חנוכיות גדולות בחנוכה מול מאות אלפי אנשים. אתם תעזרו לנשמה שבפנים לצאת.
"אבא שלי הקדיש את חייו לחפירת בארות, ולפעמים, כמו בפרשה, יש אויבים שמנסים לסתום אותן. בחנוכה האחרון על החוף בבונדי באוסטרליה, הם ניסו להפסיק את משימת חייו של אבא. אני זוכר שהוא תמיד אמר: כשתוקפים אותנו – תהיו יותר יהודים בפומבי, תביאו יותר יהדות לעולם.
"הם לא יכולים לעצור את השליחות הזו לעולם, כי הבארות האלה עוד שם, ויש עוד כל כך הרבה יהודים שמחכים לנו. זה מה שיצחק עשה אחרי שאברהם נפטר. הוא לא התייאש. הוא הלך וחפר את הבארות שוב. וזה מה שגם אני רוצה לעשות. זה מה שאני לוקח מהפרשה, זה מה שאני לוקח מאבא. אברהם חפר, יצחק חפר שוב, ואנחנו נמשיך לחפור, עד לגאולה השלמה. אבא, אני אמשיך לחפור, בשמך".
ואז 7,000 איש נעמדו על הרגליים באולם בניו יורק ומחאו לו כפיים.
שנמשיך לחפור בארות עד למים המתוקים. שבת שלום.