מה שווה התורה שלהם? | יוסף רוסו

תשובות על שתי שאלות עיקריות שעלו בעקבות המאמר הקודם על החברה החרדית. וכיצד אחרי כל הדיבורים על ברית סיני היהודית החרדים הולכים להקים ממשלת שמאל אזרחית?

ישיבת חברון. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
תמונת הכותב: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

היה משהו משמח בגילוי שהחלק הקשה יותר של המאמר בשבוע שעבר, על רגשות השנאה כלפי החרדים, דווקא לא ספג ביקורת. 

שתי שאלות מרכזיות שהטרידו כמה אנשים עסקו במהות. הראשונה נוגעת למספרים: האם העם היהודי באמת זקוק ל-150,000 לומדי תורה במשרה מלאה? אי אפשר להסתפק בסיירת מובחרת של כמה אלפי עילויים? השאלה השנייה נוגעת לאופן לימוד התורה: האם התורה הזו, שלעיתים מנותקת מהוויית המדינה והמעשה וכמעט אינה עוסקת באמונה ובתנ"ך, היא התורה שעם ישראל צריך? 

השנאה מגייסת אותנו | יוסף רוסו

נתחיל בשאלת הכמות. התשובה הכנה ביותר שלי היא שאין לי תשובה ברורה. אין לי מספר מתמטי, ואני גם לא חושב שיש למישהו כרגע כלים או נוסחאות אובייקטיביות למדוד מהו הגודל הלאומי הנצרך של חברת לומדים במציאות הנוכחית. 

אבל לתחושתי העמוקה, במציאות הנוכחית של התמהיל היהודי בארץ – שנע על הרצף שבין כופרים, חילונים גמורים, מסורתיים ועד דתיים-לאומיים – החברה החרדית כולה, על המלחמה העיקשת שלה על הדת ועל הקיצוניות המוחלטת שלה בערך לימוד התורה, היא דבר קיומי. אני מניח שהכמות הזאת היא דבר דינמי; שיווי המשקל הזה שנשמת האומה עושה משתנה בהתאם לדור ולתקופה. אבל כרגע, לנוכח הרוח שנושבת בחוץ, אנחנו צריכים אותם בעוצמה הזאת.

רבים, בעיקר מהציונות הדתית, שואלים בכנות: האם יש בכלל ערך לאומי ללימוד הסיזיפי, היבש לעיתים, של הגמרות שהחרדים משננים בהמוניהם? האם יש ערך לאומי לטחינת עוד ועוד תוספות, משניות והלכות בזמן שאנחנו לומדים ספרי אמונה מודרניים, עוסקים בעומק, בפילוסופיה ובחיבור המעשי של התורה לחיים?

נכון, מעצבנת מאוד התחושה שלפעמים החרדי לומד תורה לעצמו. החילוני או הדתי-לאומי מביטים מהצד ומרגישים שהצעיר החרדי לומד כדי להיות תלמיד חכם, כדי להבטיח את מקומו בגן עדן או למען אנשי שלומו, ולא מתוך תודעה שהוא נושא בנטל של כלל ישראל. אפשר להניח שאם החילוני מפתח תקווה או מרמת גן היה מרגיש שהחרדי לומד למענו, חלק גדול מההתנגדות היה נעלם. אבל גם אם הכוונה שלהם פרטית לחלוטין (ואיננו יודעים מה כל אחד חושב באמת), התוצאה בפועל היא ערך אסטרטגי וקיומי ברמה הלאומית הגבוהה ביותר.

תלמידים חרדים,
ישיבה, אילסטורציה. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

שאלת האיכות

רבים, בעיקר מהציונות הדתית, שואלים בכנות: האם יש בכלל ערך לאומי ללימוד הסיזיפי, היבש לעיתים, של הגמרות שהחרדים משננים בהמוניהם? האם יש ערך לאומי לטחינת עוד ועוד תוספות, משניות והלכות בזמן שאנחנו (בציונות הדתית) לומדים ספרי אמונה מודרניים, עוסקים בעומק, בפילוסופיה ובחיבור המעשי של התורה לחיים?

גם על השאלה הזאת אני עונה לעניות דעתי הדלה, שאותה "תורה גלותית", כפי שאנחנו אוהבים לכנות אותה, אולי בצדק, היא נכס אסטרטגי קיומי, שבלעדיו – עם כל הכבוד העצום למפעל הציוני-דתי – מדינת ישראל פשוט תאבד את סיבת קיומה.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי: מה היה קורה לעם ישראל, לא ברמה המיסטית או הסגולית, אלא בפועל ובתכלס, אם לא הייתה פה קבוצה ענקית שלומדת תורה באופן הזה? התשובה מרה ונוראה. ללא הציבור החרדי הייתה מדינת ישראל הופכת מהר מאוד לקנדה, מדינת כל אזרחיה נטולת כל סממן שהופך אותנו ליהודים.

במציאות הנוכחית של התמהיל היהודי בארץ – שנע על הרצף שבין כופרים, חילונים גמורים, מסורתיים ועד דתיים-לאומיים – החברה החרדית כולה, על המלחמה העיקשת שלה על הדת ועל הקיצוניות המוחלטת שלה בערך לימוד התורה, היא דבר קיומי

כן, זה לדעתי לחלוטין מה שהיה קורה, עם כל הכאב והאהבה לציונות הדתית. במודל שלנו צעיר לומד בישיבת הסדר כחמש שנים, ולאחר מכן יוצא אל החיים, אל האקדמיה ואל ההיי-טק. מלבד קומץ קטן של לומדים בישיבות ספציפיות, אין אצלנו ציבור שמתמסר כל החיים התמסרות מוחלטת ללימוד התורה. ללא החרדים הייתה התורה הולכת ופוחתת, הופכת ל"סגנון סבבה", קליל, ונעלמת.

כדי להמחיש את זה הרב ראובן פיירמן משתמש באנלוגיה מספר המדע הבדיוני המפורסם של ריי ברדבורי, 'פרנהייט 451'. בספר מתוארת חברה עתידנית שבה שורפים ומשמידים את כל הספרים בעולם לטובת טכנולוגיה קרה. גיבור הספר נמלט ומגיע לקבוצה מחתרתית; הוא מגלה שאנשיה אינם אוחזים בספרים פיזיים אלא שכל אחד מהם פשוט למד ספר שלם בעל פה. אדם אחד הוא 'מלחמה ושלום', אדם אחר הוא 'המלט'. הם הפכו לנושאי הספרים כדי לשמר את התרבות ולהעבירה לדורות הבאים, כדי שלעולם לא יהיה אפשר לשרוף אותה.

הציבור החרדי של ימינו הוא נושאי הספרים שלנו. גם אם בעיני המתבונן מבחוץ נדמה שהם מנותקים, הם שמשמרים בפועל את ים הגמרא, את קצות החושן, את ר' עקיבא איגר ואת החתם סופר.

אילו נשאר עולם התורה רק בידי הציונות הדתית, היינו בוודאי כותבים ולומדים הרבה ספרים נהדרים של רבנים חשובים על אמונה ואקטואליה, אבל אוצר הענק הקלסי של תורת ישראל היה נעלם ונשכח כי הוא "ישן" מדי, קשה מדי או לא רלוונטי דיו. בעוד חמישים שנה איש לא היה יודע לפתוח את הספרים הללו ולהבין אותם.

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לכן החרדים בעצם התמסרותם המוחלטת ללימוד שיטתי ועמוק של הטקסטים הללו (גם אם אין בו הניחוח ה"אמוני-מודרני" שאנו מורגלים אליו), משמשים חוליה מקשרת קיומית בין הדורות הקודמים לדורות הבאים. הם שומרים על חומר הגלם הטהור של התורה, כדי שבעוד עשרות שנים יהיו מי שידעו להבין את העומק הזה.

כשהתודעה הלאומית חסרה (או: מה עושים כשהם טועים פוליטית?)

"הנה, אחרי כל ההתגייסות שלך להגנתם ולזכות קיומם באקולוגיה שלנו, הנה הם בדרך להקמת ממשלת שמאל אזרחית, ולך תדע, אולי אפילו בתמיכת הערבים".

התשובה על זה פשוטה, גם אם כואבת: זה עצוב, זה מקומם, אבל האמת היא שזה גם לא מפתיע. כפי שפירטנו במאמר הקודם, התודעה הלאומית בחברה החשובה הזו אינה מפותחת דייה. היא אינה מחזיקה את החזון השלם של המדינה היהודית על כל רכיביה, חזון שאנחנו זכינו ללמוד ולפתח לעומק במשנה הציונית-דתית. מבחינתם לעיתים קרובות המדינה היא עדיין בגדר פריץ שיש להסתדר איתו כדי לשרוד ולהמשיך ללמוד.

הממשלה הבאה? איזנקוט נפגש עם יעקב אשר

הם עשו, עושים ועוד יעשו טעויות קשות בזירה הפוליטית. ובמקומות שהם טועים בהם או פוגעים בחוסן הלאומי שלנו, תמשיך להיות מולם מלחמה פוליטית ואידאולוגית נוקבת, חריפה וחסרת פשרות.

ולמרות הכול המפתח נמצא באופן שבו אנו מנהלים את המחלוקת הזו. ממש כפי שחינכו אותנו דורות שלמים לעמוד מול הציבור החילוני: אפשר להתווכח, אפשר להיאבק פוליטית, אבל בלי שנאה. בהרבה מאוד כבוד. להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בהיותם חזקים ועוצמתיים במקומות שהם חזקים בהם וחלשים וחסרים במקומות אחרים. בדיוק כמונו.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך