מחיר הפינוק של הימין: השמאל יודע בדיוק מה לעשות עם הכוח | גלעד צוויק

פולין, בריטניה, ברזיל וארצות הברית: מה קרה בשורת מדינות מערביות כשהשמאל עלה לשלטון, ומדוע בישראל אנשי ימין ממאמנים לפני הבחירות לשמוע את מה שהשמאל מתכוון לעשות, להפנים זאת ולהאמין לו? 

הצהרת עופר וינטר. צילום: עמך ישראל

במערכת הבחירות האחרונה הזהרנו שהחירות שלנו עומדת על הכף. לחלק ממצביעי הימין הערכי, הממלכתי, הבגיניסטי, האזהרה הזאת כנראה נשמעה כמו עוד ניסיון להבהיל אותם בדרך לקלפי. הם רצו להצביע לפי צו ליבם, לתת הזדמנות למועמד חדש, ללמד לקח את המפלגות הגדולות. הבחירות הסתיימו, מאות אלפי קולות ימין נזרקו לפח, והאפשרות לממשלת שמאל הנשענת על המפלגות הערביות זכתה להכשר בחלק מהשיח הציבורי. הגיע הזמן לבחון ברצינות מה עלול להיות מחירה.

הניסיון במדינות אחרות מלמד מה קורה כאשר הכוח עובר לידי מי שמשוכנעים שרק הם מוסמכים להגן על הדמוקרטיה. בפולין ההבטחה ״להשיב את שלטון החוק״ מובילה למאבק פיזי על השליטה בבית הדין החוקתי. בבריטניה חוקים רחבים מאפשרים למשטרה להגיע לבתיהם של אזרחים ימנים בעקבות דברים שכתבו בפייסבוק. בברזיל המועמד המפסיד לנשיאות נדרש למסור את דרכוניו מייד לאחר הבחירות ונאלץ להימלט למיאמי באישון לילה. בארצות הברית הדמוקרטים מקדמים הצעות שיכולות לשנות את הרכב הסנאט ואת מספר שופטי העליון כדי להבטיח שליטה מוחלטת במוסדות, ובה בעת מאיימים על אילון מאסק בכליאה ממושכת.

מבחינת הימין הישראלי זהו שיעור במשמעותו של כוח. מי שהשליך את כוחו הפוליטי כדי להביע מורת רוח מסוגיית גיוס החרדים (שלפתע נעשתה שולית עד לא קיימת בעיני השמאל) או כי "נתניהו לא קיבל עליו אחריות" ל-7 באוקטובר, צריך להבין את התוצאה: הוא החליש את המחנה שלו במאבק על הסמכויות האלה בשעה שיריביו הצהירו כיצד בכוונתם להשתמש בהן. התמונות שיצאו מוורשה בסוף השבוע הן מקום טוב להתחיל בו.

פולין: הפיכה בשם שלטון החוק

המראות שבאו מפולין בסוף אוקטובר נראים לקוחים ממשבר חוקתי שיצא משליטה: נשיא המדינה מתעמת פיזית עם שופטים בכניסה לבית הדין החוקתי, ובחוץ שוטרים חוסמים את דרכו של נשיא בית הדין עצמו. השאלה המופשטת, שנראה כי לעולם לא תעמוד למבחן – למי יצייתו כוחות הביטחון כשיתנגשו מערכות השלטו, המזוהה בישראל עם ״מבחן הטנקים״ של אהרן ברק – מקבלת בפולין ביטוי מוחשי מתמיד.

במרכז העימות ניצבים שני מנהיגים ממחנות יריבים. מצד אחד נשיא פולין קרול נברוצקי, המזוהה עם מפלגת חוק וצדק הלאומית והשמרנית, ששלטה במדינה עד 2023. מן הצד האחר ראש הממשלה דונלד טוסק, המוביל קואליציה רחבה של מפלגות שמאל ומרכז לצד שותפים מהמרכז הימני ('ימין' בסגנון בנט וליברמן, שאולי מחזיקים תאורטית בעמדות ימין, אך בפועל משרתים את הגמוניית הדיפ-סטייט של השמאל). המחנה של טוסק מבקש להעמיק את הקשר עם האיחוד האירופי ולשנות את המערכת שהותיר אחריו השלטון השמרני.

נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי וראש ממשלת פולין דונלד טוסק, לוחצים ידיים במסיבת עיתונאים משותפת בלבוב.
נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי וראש ממשלת פולין דונלד טוסק במסיבת עיתונאים משותפת. צילום: שאטרסטוק

חשוב להבין: בניגוד לישראל, נשיא פולין הוא מוקד כוח פוליטי עצמאי. הנשיא נבחר ישירות בידי הציבור ומחזיק בסמכויות המאפשרות לו לבלום את הממשלה. במונחים ישראליים, דמיינו שנתניהו עומד בראשות ממשלה הנהנית מרוב בכנסת, ומולו נשיא ממחנה יריב, שנבחר בבחירות ארציות נפרדות ויכול להחזיר חוקים לכנסת ולמנוע את כניסתם לתוקף, אלא אם יימצא רוב מיוחד שיתגבר על התנגדותו.

במישור המעשי, לטוסק יש רוב בפרלמנט, אך לנברוצקי יש סמכות להטיל וטו על חוקים. נוסף על כך, וכאן אנו נוגעים בלב האירוע, השופטים שהפרלמנט בוחר לבית הדין החוקתי (בית דין בעל סמכות לעסוק בחקיקה ואף לפסול חוקים) נדרשים להישבע בפני הנשיא. תהליך ההשבעה אינו סמלי והנשיא אינו משמש חותמת גומי, ולראיה: במקרה הנוכחי סירב נברוצקי להשביע חמישה מהם.

נברוצקי היה בדרכו לביקור בסנגל כשהמשבר החריף. הנשיא הורה למטוסו לשוב לוורשה, ובלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר הגיע להיכל בית הדין ונדחק פנימה, בשימוש בכוח פיזי. מחוץ לבניין התאספו מפגינים מהמחנה השמרני, ומולם ניצבו שוטרים לפיזור הפגנות. קודם לכן חסמה המשטרה את כניסתו של נשיא בית הדין, בוגדן שווייצ'קובסקי, שמינויו מזוהה עם השלטון השמרני הקודם. המחלוקת המשפטית הפכה אפוא למאבק פיזי על השליטה במוסד: מי מוסמך לכהן בו, מי רשאי לנהל אותו ואת סמכותו של מי תאכוף המשטרה.

שורשי המשבר במאבק על מינויי שופטים שהחל ב-2015. בתקופת שלטונה של חוק וצדק בוצעו מינויים שתקפותם נפסלה, והממשלה ספגה ביקורת על הכפפת מוסדות משפטיים לאינטרסים פוליטיים. טוסק שב לשלטון ב-2023 בהבטחה "לתקן" את המערכת. ההבטחה הזאת סיפקה בהמשך הצדקה לאי-הכרה בבית הדין ולהתעלמות מפסיקותיו: הממשלה קבעה שהמוסד פגום, ולכן היא אינה מחויבת לראות בו סמכות המחייבת אותה.

כאן מצוי העיקרון המסוכן. ממשלה המשוכנעת שהמערכת הושחתה בידי יריביה מעניקה לעצמה רשות לקבוע אילו מוסדות ראויים להכרה ואילו לא. ההחלטה הזאת מכריעה מראש את הוויכוח על מגבלות כוחה. אם הגוף שאמור להגביל אותה מוכרז בלתי לגיטימי, אפשר להתעלם ממנו עד שיעוצב מחדש בהרכב נוח יותר. כל זאת בשם עצמאות המשפט. המשמעות המעשית היא שהממשלה מתעלמת מפסיקות בית המשפט.

נשיא פוילן קרול נברוצקי. צילום: שאטרסטוק

מבחינת הנשיא זהו אפוא גם מאבק על עצמאותו של הגוף שאמור לפקח על הממשלה; מבחינת הממשלה הנשיא מנצל את טקס ההשבעה כדי לסכל בחירות שהפרלמנט מוסמך לבצע.

השופטים שהנשיא סירב להשביעם ערכו טקסים חלופיים והגישו את שבועותיהם ללשכתו, אך נשיא בית הדין סירב לאפשר להם לכהן. ביום שישי לפני שבועיים כאמור הפך המאבק המשפטי לעימות פיזי של ממש. אנה קורווין פיוטרובסקה, אחת השופטות שהנשיא סירב להשביע, הודיעה על השעיית נשיא בית הדין השמרני שווייצ'קובסקי ועל נטילת סמכויותיו. המשטרה אבטחה את המתחם וחסמה כאמור את נשיא בית הדין מחוץ להיכל. לטענת המשטרה, היא פעלה "להגנת השופטים", כשהכוונה כמובן להגנה על השופטים שראש הממשלה מבקש למנות מפני השופטים מהממשל הקודם. הגנה על צד אחד במחלוקת על זהות השופטים היא בעלת משמעות ברורה: מנגנון הכוח של המדינה סייע לקבע מציאות מוסדית שעצם הסמכות להנהיגה שנוי במחלוקת.

בולסונארו לא המתין לצו מעצר. הוא יצא עם משפחתו לארגנטינה, ומשם המריא דרך אקוודור למיאמי. בתוך ימים עבר המועמד שהוביל בסיבוב הראשון מהתמודדות על נשיאות ברזיל לשהייה מחוץ לארצו, בטענה שהוא נרדף פוליטית. המשטרה פתחה בחקירה בנוגע להפרת הצווים שאסרו עליו לעזוב

זו ההמחשה החיה לפער שבין רטוריקת הריסון להפעלת הכוח. כל עוד שלטו השמרנים, עצמאות המוסדות – במשקל נגד לממשלה – הוצגה כערך שעל הממשלה להשתחוות בפניו. כעת, כשהמוסדות עומדים בדרכה של ממשלת השמאל, נמצאה דרך להכריז על בטלותו של בית המשפט ולהוביל הפיכה בפועל של הרשות השופטת. כעת המשטרה נדרשת לפעול בתוך השבר הזה. שוטר הניצב בשער בית דין ומכריע למי תותר הכניסה ממחיש היטב כיצד ויכוח חוקתי מגיע למבחן הציות.

בריטניה: הפללה של חופש הביטוי

בבריטניה חופש הביטוי הפך כמעט לאות מתה כלפי שמרנים ואנשי ימין. בנובמבר 2024 הגיעו שוטרים לביתה של אליסון פירסון, עיתונאית ובעלת טור בעיתון השמרני 'דיילי טלגרף'. הסיבה הייתה פוסט שפרסמה כשנה קודם לכן, ובו האשימה את המשטרה ביחס כפול כלפי תומכי ישראל וכלפי מתנגדיה. החקירה הסתיימה ללא כתב אישום, אך התקדים של חקירה משטרתית נגד עיתונאית אך ורק בגלל תוכן הדברים שכתבה כבר נוצר.

"כבר ניצחנו": טראמפ לועג לראש ממשלת בריטניה

הפרסום נכתב בשבועות שאחרי טבח 7 באוקטובר, על רקע ההפגנות הפרו-פלשתיניות בבריטניה והוויכוח על יחס המשטרה אליהן. פירסון שיתפה תיעוד של שוטרים לצד אנשים שהחזיקו דגל שחשבה לפלשתיני, והשוותה אותו לסירובם של שוטרים להצטלם עם קבוצת ״ידידי ישראל בבריטניה״. את המצולמים כינתה ״שונאי יהודים״.

אלא שפירסון טעתה בזיהוי: אלה היו תומכי מפלגת PTI הפקיסטנית, שהחזיקו בדגלה, והשוטרים היו ממשטרת מנצ'סטר, ולא ממשטרת לונדון שאותה תייגה ותקפה. היא מחקה את הפוסט לאחר שהטעות הובאה לידיעתה. כמעט שנה לאחר הפרסום הגיעו שוטרים לביתה במסגרת חקירה בחשד להסתה לשנאה גזעית. בהמשך, לאחר התייעצות עם התביעה, הודיעה המשטרה שלא יוגש כתב אישום, והתיק נסגר.

תחקיר ה'סאנדיי טיימס', שהתבסס על בקשות חופש מידע מ-35 משטרות באנגלייה ובוויילס, הצביע על יותר מ-12,000 מעצרים בשנה מכוח שני סעיפי חוק העוסקים ב"תקשורת פוגענית"

המקרה הזה ממחיש עד כמה התרחבה האפשרות להפעיל את מערכת האכיפה בעקבות התבטאות. טעות בזיהוי מצדיקה תיקון וביקורת. השאלה היא כיצד הפכה לחשד המצדיק חקירה פלילית ואיזה מסר הועבר לאזרחים שצפו בפרשה. התופעה הזאת אינה מוגבלת לעיתונאית אחת. תחקיר ה'סאנדיי טיימס', שהתבסס על בקשות חופש מידע מ-35 משטרות באנגלייה ובוויילס, הצביע על יותר מ-12,000 מעצרים בשנה מכוח שני סעיפי חוק העוסקים ב"תקשורת פוגענית": ממוצע של יותר משלושים מעצרים ביום. הנתונים נסקרו גם בספריית בית הלורדים, גוף המחקר של הבית העליון בפרלמנט הבריטי.

החוקים שהנתונים מבוססים עליהם אינם עוסקים רק באיומים: הם מאפשרים להעמיד לדין גם על הודעות שנחשבות ״פוגעניות באופן חמור״, ובמקרים מסוימים על הודעות שנשלחו כדי לגרום לנמען מצוקה או חרדה. מדובר בפוסטים, אך גם בהודעות פרטיות, בדואר אלקטרוני ובסוגי תקשורת נוספים. כאן בדיוק הבעיה: איום מפורש הוא דבר אחד; השאלה מה נחשב ״פוגעני באופן חמור״ כבר משאירה למשטרה ולתביעה מרחב פרשנות גדול, שבהכרח מוביל לפוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק. אמירה שנתפסת לגיטימית ואולי אפילו נכונה בעיני חוקר או תובע מסוים תיחשב "פוגענית באופן חמור" בעיני אחר, וכך החופש של האזרח הפשוט כבר אינו תלוי בחוק היבש אלא באג'נדה הפרטית של מי שמחזיק בכוח לאכוף את החוק. 

נתוני המעצרים מתייחסים ל-2023, לפני עליית ממשלת הלייבור לשלטון. הם חושפים תשתית אכיפה שכבר התקבעה בבריטניה ושהממשלה הנוכחית קיבלה לידיה. לצד העלייה במעצרים הצביעה הסקירה הפרלמנטרית על ירידה בהרשעות לאורך העשור. הפער הזה צריך להטריד: אנשים רבים עוברים דרך הליך פלילי שאינו מסתיים בהרשעה, אבל גובה מהם מחיר עוד לפני הכרעת בית המשפט. 

אדם מן השורה שמתנהלת נגדו חקירה נדרש לשקול שכירת עורך דין, לחשוש למוניטין שלו ולהסביר למשפחתו או למעסיקו מדוע נחקר בחשד לעבירת שנאה. גם סגירת התיק אינה מוחקת את החוויה ואינה מפצה על ההפסד הכלכלי ועל הפגיעה החברתית והנפשית. חבריו ובני משפחתו של הנפגע מפנימים את משמעות האירוע ולומדים לשקול פעמיים את ההתבטאות הבאה שלהם. כך נוצרת צנזורה עצמית בלי שהמדינה תצטרך לפרסם רשימה מסודרת של דעות אסורות.

הדמות המוכרת והנפיצה ביותר בעימות הזה היא דמותו של טומי רובינסון, פעיל ימין בריטי פרו-ישראלי המזוהה עם התנגדות לאסלאמיזם ולהגירה בלתי חוקית. תומכיו של רובינסון רואים בו אדם המעלה בעיות שהממסד והתקשורת מעדיפים להצניע. מתנגדיו רואים בו גורם המלבה שנאה ומתיחות. המאבק סביבו מלווה בשנים של הליכים משפטיים, שחלקם נוגעים לפרסומיו ולפעילותו הציבורית. ב-2024 נגזרו עליו 18 חודשי מאסר לאחר שהפר שוב ושוב צו שאסר עליו לחזור על פרסומים שנמצאו משמיצים נער פליט סורי.

מעצר פעיל הימין טומי רובינסון בצעדה נגד אנטישמיות. צילום: שאטרסטוק

הפרשה האחרונה החלה בקיץ 2024, בזמן המהומות בבריטניה. רובינסון שהה בחופשה משפחתית בקפריסין, ועיתונאים שעבדו בעבור ה'דיילי מייל' איתרו אותו ופרסמו כתבה שהאשימה אותו בליבוי המהומות מרחוק. רובינסון טען שחשיפת מקום שהייתו מסכנת את משפחתו. תגובתו כללה פרסומים נגד העיתונאים, שכירת חוקרים פרטיים לאיתור כתובותיהם ופניות ישירות אליהם. באחת השיחות אמר לאחד העיתונאים דברים שמשמעותם שהוא בא לתפוס אותו.

בעקבות זאת הוגש נגד רובינסון כתב אישום, ובסוף החודש שעבר הוא הורשע ברוב של עשרה מושבעים לעומת שניים בהטרדת שני העיתונאים באופן שגרם להם לחשוש מאלימות. מתן גזר דינו נקבע ל-16 בדצמבר. מאחורי ההבטחות להגביל את הרשתות עומדת בסוף סמכות שתימסר לבני אדם: להחליט איזה פרסום הוא ביקורת לגיטימית, איזה מסר הוא ״רעיל״ ומתי נדרשים התערבות משטרתית ואף קנסות או עונש מאסר.

ברזיל: האב במאסר, הבן נמלט

בברזיל שני המנהיגים המרכזיים של הימין אינם יכולים עוד להוביל את האופוזיציה מתוך המדינה: הנשיא לשעבר ז'איר בולסונארו נושא בביתו עונש מאסר ממושך, ובנו פלביו, שהתמודד בבחירות האחרונות לנשיאות שנערכו ב-25 באוקטובר, נמלט למיאמי עם אשתו ושתי בנותיו. מול שניהם ניצב אותו יריב פוליטי: נשיא ברזיל ומנהיג השמאל האנטי-ישראלי לואיז אינסיו לולה דה סילבה, המוכר בשם לולה.

לולה דה סילבה נואם במהלך הקמפיין
לולה דה סילבה נואם במהלך הקמפיין. צילום: שאטרסטוק

בולסונארו האב שימש נשיא עד שהפסיד ללולה בבחירות 2022. לאחר מכן הורשע בניסיון הפיכה ונידון ל-27 שנות מאסר ושלושה חודשים, עונש שהוא נושא כעת בביתו, כאמור, אך ורק בהתערבות טראמפ. בנו פלביו, סנאטור ומועמד הימין בבחירות הנוכחיות, ביקש להחזיר את המחנה לשלטון. בסיבוב הראשון הוא הקדים את לולה. בסיבוב השני, שנערך יומיים לפני הבחירות אצלנו, התהפכה התוצאה: לולה קיבל 51.8% מהקולות. זו הפעם הראשונה שמעומד שניצח בסיבוב הראשון הפסיד בשני.

עוד לפני ההכרעה בקלפי הבהיר לולה ליריבו שהמאבק ביניהם אינו מסתיים בשאלת הנשיאות. בעימות הטלוויזיוני שקדם לבחירות הזהיר הנשיא את בולסונארו שיאבד את חסינותו ושהחקירות נגדו יתקדמו אם לולה ינצח וימשיך לקדנציה נוספת. זו אמירה חמורה מפי נשיא מכהן: האיש המחזיק בשלטון מאיים לשלול את חירותו של מי שמבקש להחליפו. במדינה שבה אביו של המועמד כבר במאסר, האיום הזה מקבל משמעות מוחשית במיוחד.

ואז הגיעו הצעדים המשפטיים. מייד לאחר היוודע תוצאות הבחירות ביקשה המשטרה הפדרלית מבית המשפט העליון לאסור על פלביו לצאת מברזיל ולהחרים את דרכוניו. נשיא העליון, השופט אלשנדרה דה מוראיש, מקורבו של לולה, אישר את הבקשה במסגרת חקירת חשדות להלבנת הון, שבולסונארו מכחיש. למחרת נמסרה לו ההוראה למסור גם את הדרכונים הזרים שברשותו, ודרכוניו הברזילאיים בוטלו.

מועמד הימין שנמלט מברזיל נצפה במאר א-לאגו של טראמפ

בולסונארו לא המתין לצו מעצר. הוא יצא עם משפחתו לארגנטינה, ומשם המריא דרך אקוודור למיאמי. בתוך ימים עבר המועמד שהוביל בסיבוב הראשון מהתמודדות על נשיאות ברזיל לשהייה מחוץ לארצו, בטענה שהוא נרדף פוליטית. המשטרה פתחה בחקירה בנוגע להפרת הצווים שאסרו עליו לעזוב.

התמונה שנותרה לאחר הבחירות קשה: מנהיג הימין לשעבר כלוא בביתו, ובנו, שקיבל את תמיכתם של כמעט מחצית מהמצביעים – כשישים מיליון איש – נאלץ לנוס על חירותו באישון לילה ולהימלט עם משפחתו למדינה זרה.

ארצות הברית: להעמיד לדין את היריב

באוגוסט 2023 התייצב דונלד טראמפ – אז הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות 2024 – בבית המעצר במחוז פולטון שבג'ורג'יה. טראמפ, אזרח פרטי בזמנו, עבר הליך קליטה כנאשם והצטלם לתמונת מעצר (מאג-שוט), תמונה שנכנסה לספרי ההיסטוריה. באותה עת התמודד טראמפ עם ארבעה תיקים פליליים. מבחינת מיליוני אמריקאים, תמונת המעצר המחישה את הסכנה שבהפיכת המשפט לכלי במאבק על השלטון.

ההליך בג'ורג'יה עסק בניסיונות לשנות את תוצאות הבחירות במדינה ב-2020. התביעה בחרה להשתמש בחוק שנועד למאבק בפשיעה מאורגנת והעמידה לדין את טראמפ לצד שורת מקורבים. התובעת שהובילה את התיק, פאני ויליס, נפסלה בהמשך מניהולו בשל קשר אישי עם התובע שמינתה. בנובמבר 2025, כמעט שנה לתוך כהונת טראמפ השנייה, ביקש התובע המחליף לסגור את ההליך אגב מתיחת ביקורת על התשתית המשפטית הלקויה ועל ניהול התיק.

גם שני ההליכים הפדרליים נגד טראמפ נסגרו בעקבות ניצחונו בבחירות 2024, בהתאם למדיניות משרד המשפטים האמריקאי, שלפיה אין להעמיד נשיא מכהן לדין פלילי. ההרשעה בניו יורק נותרה בתוקף, והמאבק המשפטי בעניינה נמשך, אך יש לזכור כי התובעת בניו יורק הצהירה עוד לפני שנבחרה לתפקידה כי תרדוף את טראמפ משפטית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. צילום: שאטרסטוק

החשש מפני שימוש פוליטי בחקירות מלווה כעת גם את איל ההון אילון מאסק. בכירים דמוקרטים הודיעו על כוונתם לחקור את פעילות מאסק ואת פעילות המנגנון לקיצוץ הוצאות הממשל, DOGE, אם ישיגו רוב בקונגרס (שכידוע אכן הושג, ובגדול). לקונגרס סמכויות פיקוח נרחבות, ובהן דרישת מסמכים וזימון עדים. חקירה פרלמנטרית אינה הרשעה פלילית, אך יש בכירים דמוקרטים שכבר מאיימים גם בכיוון זה.

מאסק מזהיר מפני סכנה רחבה אף יותר: ניצחון דמוקרטי שישמש לשינוי מוסדות השלטון וכללי הבחירות באופן שיקשה על הרפובליקנים לשוב לשלטון. באזהרה שפרסם בסוף אוקטובר, לקראת בחירות האמצע שנערכו ביום שלישי שעבר, הזהיר מאסק כי שליטה דמוקרטית תוביל לשינוי פני אמריקה בדמות הענקת מעמד מדינה לוושינגטון די-סי ולפוארטו ריקו והגדלת מספר השופטים בבית המשפט העליון.

כדי להבין את משמעות ההצעות צריך להתחיל בסנאט. לכל מדינה בארצות הברית שני סנאטורים, בלי קשר למספר תושביה. קליפורניה הענקית וויומינג הקטנה מקבלות ייצוג שווה. הסנאט מאשר מינויים של שופטי העליון ושל בכירים בממשל ומשתתף בחקיקה. תוספת של שתי מדינות תגדיל אפוא את מספר הסנאטורים ממאה ל-104.

וושינגטון די-סי היא מחוז הבירה הפדרלי, ואינה מדינת וושינגטון שבצפון מערב ארצות הברית. תושבי מחוז הבירה משתתפים בבחירות לנשיאות אך אינם בוחרים סנאטורים, ואין לתושבים נציג בעל זכות הצבעה מלאה בבית הנבחרים. הדמוקרטים מבקשים להעניק למחוז מעמד מדינה בנימוק של שוויון בייצוג. לצד הטיעון האזרחי יש לדרישה זאת משמעות מפלגתית ברורה. מחוז הבירה מצביע ברוב עצום לדמוקרטים. הענקת מעמד מדינה צפויה להוסיף למחנה הדמוקרטי שני סנאטורים במוסד שבו לעיתים מושב אחד מכריע מי יחזיק ברוב ומי יאשר את שופטי העליון.

ההצעה להרחבת בית המשפט העליון נוגעת ישירות ליכולת של רוב פוליטי לשנות את הגוף המפקח על השלטון. בבית המשפט העליון האמריקאי מכהנים תשעה שופטים, המתמנים לכל חייהם. בדרך המקובלת נשיא ממנה שופט כשמושב מתפנה בעקבות פרישה או פטירה, והמינוי טעון אישור בסנאט.

הגדלת מספר השופטים מאפשרת לעקוף את ההמתנה למושבים שיתפנו. במאי השנה הגיש חבר בית הנבחרים הדמוקרטי אל גרין הצעה להרחיב את העליון ל-13 שופטים, בהמשך ליוזמות דומות מן השנים האחרונות. קבלת ההצעה תוסיף ארבעה מושבים חדשים בבת אחת. נשיא שיזכה לתמיכת הסנאט יוכל למנות ארבעה שופטים ולשנות במהירות את המאזן האידאולוגי בבית המשפט.

כל עוד שלטו השמרנים, עצמאות המוסדות – במשקל נגד לממשלה – הוצגה כערך שעל הממשלה להשתחוות בפניו. כעת, כשהמוסדות עומדים בדרכה של ממשלת השמאל, נמצאה דרך להכריז על בטלותו של בית המשפט

לקורא הישראלי לא צריך להסביר עד כמה הרכב בית המשפט משפיע על מדיניות. המחלוקת האמריקאית עוסקת גם בגבולות הפרשנות השיפוטית: אם שופט מחויב למשמעות החוקה ולסמכות שהוענקה לבית המשפט או רשאי להרחיב את הפרשנות כדי לקדם תפיסות ערכיות וחברתיות. הגדלת ההרכב עשויה לשנות את התשובה המעשית על השאלה הזאת לשנים רבות.

לצד המאבק על הסנאט ועל העליון מתנהל מאבק על דרכי ההצבעה. הדמוקרטים תומכים בדרך כלל בהרחבת האפשרויות להצביע בדואר ומתנגדים לדרישות זיהוי מחמירות בקלפיות. הרפובליקנים דורשים מנגד פיקוח הדוק יותר ואימות זהות באמצעות הצגת תעודה.

אילון מאסק
אילון מאסק. צילום: שאטרסטוק

בקליפורניה למשל הבוחרים אינם נדרשים להציג תעודה מזהה בקלפי. תמיכה בהקלה על ההצבעה אינה מוכיחה כוונה לזייף בחירות, אך אם ההצעות הדמוקרטיות יתקבלו, הדרך לפגיעה בטוהר הבחירות תהיה סלולה – באמצעות מניפולציה בטפסים שנשלחים בדואר או באמצעות מתן הכשר של הצבעות לא חוקיות מצד מהגרים לא חוקיים (שיצביעו אך לא ייתפסו, מאחר שאין דרישה לתעודה מזהה).

אזהרת מאסק נשענת על הצטברות המהלכים: שינוי הרכב הסנאט בשירות הדמוקרטים, הוספת מושבים חדשים בעליון ושינוי כללי ההצבעה. לאחר מערכת ההליכים נגד טראמפ, האיומים בחקירות נגד מאסק וההצעות לשינוי הרכב מוסדות השלטון, הציבור השמרני בארצות הברית מבין היטב כי השמאל האמריקאי אינו מוכן להשלים עם מוסדות ועם תוצאות שאינם משרתים את מטרותיו. זה לא סייע לו למנוע את אחת התבוסות גדולות בתולדות המפלגה הרפובליקנית.

מלחמת הפיל והחמור: לקראת בחירות האמצע | גלעד צוויק

הימין צריך להתבגר

בישראל הכוונות נאמרו בקול עוד לפני הבחירות. ערב הבחירות הציב יאיר גולן את הדרישה לחתום על קוד אתי משל עצמו תחת איום בסגירה של ערוץ 14. כלומר, פוליטיקאי שמבקש את השליטה במשרד התקשורת הודיע מראש שבכוונתו להתנות את המשך קיומו של כלי תקשורת יריב בעמידה בתנאים שהציג. 

מי שהשליך את כוחו הפוליטי כדי להביע מורת רוח מסוגיית גיוס החרדים (שלפתע נעשתה שולית עד לא קיימת בעיני השמאל) או כי "נתניהו לא קיבל עליו אחריות" ל-7 באוקטובר, צריך להבין את התוצאה

המשמעות ברורה גם בלי לחכות לצו הסגירה. אנשי התקשורת אמורים להבין שהמשך עבודתם תלוי בשיקול דעתו של המחנה המבקש להחליף את השלטון. גם ההתבטאויות ברשת על אנשי ימין שיהפכו למלצרים או לשוטפי כלים מבטאות את אותה משאלה: שההפסד הפוליטי ילווה באובדן מעמד ופרנסה. כשהרצון הזה פוגש סמכויות שלטוניות, הוא מקבל אפשרויות ביצוע.

הכול היה על השולחן, אך רבים מאנשי הימין מיאנו להקשיב. בבחירות האחרונות קיבלה רשימת הנדל וזליכה כ-155,000 קולות, ורשימת וינטר – כ-96,000. כרבע מיליון קולות נזרקו לפח. בתוך הציבור הזה יש רוב לאנשי ימין שבחרו במודע בסיכון של אובדן ייצוג. אלה קולות שהיו יכולים להשתתף בעיצוב הרוב, ונותרו מחוץ לחלוקת המנדטים. המחיר משולם ביכולת הפוליטית של ציבור שלם להגן על השקפתו ועל האינטרסים שלו.

וינטר מסכם קמפיין: "טעיתי, אני לא בורח מאחריות"

זהו הפינוק הפוליטי שהתגלה בבחירות: הסיפוק שבהצבעה אישית לצד ההנחה שמישהו אחר כבר ידאג לתוצאה הרצויה. בין שתקום ממשלת אחדות ובין שפנינו לבחירות נוספות, הימין צריך להתייחס לכוחו ברצינות שבה מתייחסים אליו יריביו. בשמאל מבינים היטב את משמעות השליטה במנגנונים והיכולת לדכא את היריב הפוליטי ללא הצהרות בומבסטיות, אלא בדרכים כביכול לגיטימיות. בבחירות הבאות הימין צריך להתבגר. מחיר השאננות עלול להיות קטסטרופלי לימין ולמדינת ישראל.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך