שני אירועים דרמטיים שהתרחשו בשבועות האחרונים מסמנים את סיומו של עידן ואת פתיחתו של עידן חדש.
מן הצד האחד תוצאות בחירות 2026, שבהן הוכיח שוב המחנה הלאומי והאמוני כי שורשיו נטועים עמוק בקרקע וכי כל הניסיונות להנדס את תודעתו נכשלו. אומנם הוא לא הגיע לרוב של 61 מנדטים, אבל באופן מובהק נשאר הגוש הגדול, והליכוד היא המפלגה הגדולה בכנסת.
מן הצד השני הדיונים הדרמטיים באולם בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו אותתו השופטים לפרקליטות לטכס עצה לקראת סיום משפט נתניהו שש שנים לאחר שהוגש כתב אישום. זאת לאחר עדותו המביכה של אביחי מנדלבליט, היועמ"ש לשעבר, שהגיש את כתב האישום.
התפכחות כפולה זו מגיעה לאחר שתי טלטלות עמוקות וחסרות תקדים שקרעו את החברה הישראלית בשנים האחרונות: מחאה ציבורית אלימה על גבול מרי אזרחי של סרבנות וחסימות צירים, שפעלה תחת מכבש הנדסת תודעה של אולפנים ופרשנים שניסו לצרוב נרטיב כוזב כאילו הימין איבד את יתרונו המוסרי והאלקטורלי; והשנייה מלחמת קיום ממושכת וכואבת שפרצה בעקבות המחדל והטבח המזעזעים בשמחת תורה, 7 באוקטובר. למראה שברי המציאות הללו נשאר הציבור במחנה הלאומי. 92% ממצביעי הליכוד בשנת 2022 הצביעו לליכוד ב-2026.
שני האירועים הללו הם נקודת השיא וההתפכחות במאבק איתנים בן עשור: מאבקה של פקידות סגורה, מגובה במערכת משפט חסרת גבולות – הדיפ-סטייט – המבקש לעקר את תוצאות הבחירות ולמנוע מהרוב היהודי-מסורתי בישראל לממש את ריבונותו.
ההתנגשות הנוכחית מתחדדת כעת לנגד עינינו בימים אלו בעימות חסר תקדים על טוהר הבחירות. גורמי הביטחון והשב"כ בראשות דוד זיני מתריעים בפני ועדת הבחירות על תופעות של הזרמת עשרות מיליוני שקלים ממדינות ומגורמים עוינים למפלגות בחברה הערבית (רע"ם-גייט) ודורשים חקירה מעמיקה ומיצוי הדין, ואילו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ניצבת מולם כחומה בצורה בניסיון למנוע חקירה זו וחשיפת התמונה המלאה.
השב"כ פועל על פי תפקידו המוגדר בחוק להגן על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו. זיני מבין היטב שאין ביטוי מזוקק, חיוני וקריטי יותר לשמירה על הדמוקרטיה משמירה על טוהר הבחירות מפני התערבות של גורמים זרים בהליך הדמוקרטי. ואולם במקום לגבות את שירות הביטחון בבדיקה קפדנית של טוהר ההליך מיהרה היועמ"שית להצהיר: "אין תשתית לשינוי התוצאות" ולהציב מגבלות קשות על חקירת החשדות. המראה הזה מוכר עד כאב: כך המערכת המשפטית מזנקת באוטומט להגן על כרטיס הכניסה הפוליטי של השמאל לשלטון, לא חשובה הדרך.
למי שמחפש תקדים היסטורי מאלף לאופן שבו מערכות אכיפה מגויסות מעוותות חשדות להתערבות זרה, כדאי להביט אל הדמוקרטיה הגדולה בעולם. בבחירות 2016 בארצות הברית, עם ניצחונו הבלתי צפוי של דונלד טראמפ, נולדה פרשת רוסיה-גייט (Russiagate). כמעט שלוש שנים רעדו האולפנים באמריקה מתאוריות קונספירציה על קנוניה בין קמפיין טראמפ לקרמלין. בולשת ה-FBI, משרד המשפטים והתקשורת הממוסדת שילבו זרועות בחקירה תוקפנית שכללה צווים למעקב חשאי והאזנות סתר, בגיבוי 'תיק סטיל' הידוע לשמצה.
אלא שבסוף התפוצצה הבועה בקול דממה דקה: חקירתו של התובע המיוחד רוברט מולר, ובהמשך דו"ח החקירה המקיף של ג'ון דורהאם, קבעו חד-משמעית כי לא נמצאה שום ראיה לקנוניה. יתרה מכך, התברר כי תיק סטיל כולו מומן ותומרץ בידי יריביו הפוליטיים של טראמפ במפלגה הדמוקרטית וכי בכירי ה-FBI התעלמו במופגן מסתירות ומזיופים ופתחו בחקירה ללא בסיס ראייתי סביר.
כדי להבין איך הגענו ל-2026 חייבים לחזור עשור שלם לאחור, אל קו השבר של מרץ 2015, הבחירות לכנסת העשרים, נתניהו מול הרצוג. בליל המדגמים שבו נדלק המספר 30 על המסכים, קרס מגדל הקלפים של השמאל הישראלי
מי ששילמו את המחיר היו אמון הציבור האמריקאי במערכת אכיפת החוק, שנשחק עד דק, והנשיא הנבחר, שמשילותו שותקה לשנים. הדיפ-סטייט בוושינגטון הדגים אז לעולם את כוחו: כשמועמד שאינו לרוחו מנצח, המערכת מוכנה לרקום עלילת שווא של התערבות זרה כדי לערער את הלגיטימציה של הבוחר. לעומת זאת אצלנו בישראל המערכת פועלת בכיוון ההפוך וממסמסת התערבות זרה אמיתית כשהיא משרתת את הישרדות ההגמוניה.
מתי החל הדיפ-סטייט לנסות ולהשפיע על תוצאות הבחירות? כדי להבין איך הגענו ל-2026 חייבים לחזור עשור שלם לאחור, אל קו השבר של מרץ 2015, הבחירות לכנסת העשרים, נתניהו מול הרצוג.
בליל המדגמים שבו נדלק המספר 30 על המסכים, קרס מגדל הקלפים של השמאל הישראלי. חודשים ארוכים הם חיו בבועה תודעתית, משוכנעים שהשלטון נופל לידיהם כפרי בשל. עמדו לרשותם תקציבי עתק, ארגוני שטח שנבנו על פי הדגם של קמפיין אובמה (V15) וסקרים שהבטיחו להם ניצחון מוחץ. כשהתבררה התוצאה לא הסיק השמאל שעליו לשנות את עמדותיו או להקשיב לעם; הוא הסיק שעליו לעקוף את הקלפי.
שם התגבשה האסטרטגיה הכפולה שהגדירה את העשור האחרון. הרגל הראשונה, שפתחה את מסע הציד, הייתה גיוס מיידי של כל גורמי הדיפ-סטייט וזרועות החקירה לסיכול פלילי ממוקד של הנהגת המחנה הלאומי. רשות ניירות ערך פעלה כמשטרה פרטית שאינה כפופה למפכ"ל ושאינה תלויה בתקציב המדינה, הופעלה בידי ליאת בן ארי וביצעה חקירות וחיפושים ושאיבת טלפונים. בלהב 433 ניערו אבק מ'מסמך יצחקי' – ארכיון של תיקי מדף שנשמר נגד נבחרי ציבור – והפכו את החקירות למופע הדלפות פלילי בשידור חי שנועד לשחוק את הלגיטימציה של ראש הממשלה ושריו. הפרקליטות סיפקה מעטפת הגנה וסירסה את מח"ש מלחקור עבירות של החוקרים במסע הציד הזה.
בראש המערכת עמד אביחי מנדלבליט, האיש שנועד לשמש המשקולת המאזנת והפך לבובה על חוט של המערכת. הפרוטוקולים של הימים האחרונים בבית המשפט חושפים תמונה מבעיתה: יועץ משפטי לממשלה שמודה בפה מלא כי חתם על כתב אישום בלי שבדק את התשתית העובדתית ואישר למעשה לפרקליטות לרמוס את החוק, שאינו יודע להסביר מהי "היענות חריגה" ומחל על תרגילי חקירה עברייניים ועל סחיטת עדים רק כי "תיק ראש הממשלה היה הדבר החשוב ביותר". פקיד שחשב שהוא משרת את שלטון החוק בעודו משמש כלי שרת בידי אליטה מבוהלת שלא הייתה מסוגלת לקבל את פסק דינו של הבוחר.
בראש המערכת עמד אביחי מנדלבליט, האיש שנועד לשמש המשקולת המאזנת והפך לבובה על חוט של המערכת. הפרוטוקולים של הימים האחרונים בבית המשפט חושפים תמונה מבעיתה
עכשיו, משהתברר שהתיקים מתפוררים בבית המשפט, וגם לשופטים נגמרה הסבלנות, ושהבוחר הימני אינו נרתע מקמפיין ההשחרה, שלף הדיפ-סטייט את הנשק הנוסף: גיוס הקול הערבי והלבנתו לבוא בקהל הכנסת לקראת המערכות הבאות.
מכיוון שהרוב היהודי התבצר בימין מטעמי דמוגרפיה ומסורת, נשבר הטאבו הציוני ההיסטורי: המפלגות הערביות הוכנסו למשחק השלטוני כבלוק חוסם להקמת ממשלות. כדי להבטיח את שימורו של הבלוק הזה העניק מערך הייעוץ המשפטי חסינות שיטתית למגזר: סיכול בדיקות זיופים בקלפיות, בלימת כל דרישה לטוהר הבחירות, וכעת התייצבות מוחלטת מול גורמי הביטחון כדי להשתיק את פרשת המימון הזר.
המשימה העומדת כעת בפני המחנה הלאומי לא תמה. הוא צריך לחזור ולנצח בבחירות או להקים ממשלה ציונית רחבה. בה בעת עליו להשלים את פירוק שלטון הפקידים, להשיב את האיזון החוקתי ולהבטיח שפתק ההצבעה של האזרח יחזור להיות הסמכות העליונה במדינת ישראל.