נפרצה החומה: על שינוי התורה במסווה של גאולה

הקריאות לביטול הצומות בטענה שהגענו אל המנוחה אינן מבשרות גאולה אלא ייאוש. מי שמבקש לעקוף את גדולי הדור ולבטל תקנות חז"ל בכנסים מתוקשרים, מתחיל בצום 'קל' וסופו שיפגע בקודשי האומה. אנחנו לא מסתפקים במועט – אנחנו דורשים את המקדש
דגם בית המקדש במוזיאון ישראל.

דגם בית המקדש במוזיאון ישראל. צילום: מתוך ויקיפדיה

בשבוע שעבר פרצה סערה זוטא בביצה המקומית. כמה רבנים ופעילי ציבור המבקשים לחולל שינוי בתודעה הישראלית התכנסו כדי לדון במעמד הצומות בזמן הזה. הם נתלו כביכול באילנות גבוהים ובסוגיה ממסכת ראש השנה הדנה במצבים של "שלום" לעומת "שמד". לכנס התלוו כמה פוסטים שעוררו דיון ברשת.

במאמר זה אינני מתכוון להיכנס כלל לעובי הקורה של הדיון ההלכתי, הראוי להיעשות בבתי מדרשות ומעל במות תורניות. הבעיה אינה בפרשנות כזו או אחרת לגמרא אלא בשאלה עמוקה הרבה יותר: שאלת הסמכות, המסורת והמוטיבציה הפנימית של האצים רצים לבטל את הצומות שלא בסדר הנכון.

אנרכייה אינה פסיקה

הנקודה הראשונה והזועקת היא הדרך. ביהדות שינויים הרי גורל אינם נעשים במסיבות עיתונאים, לא בפוסטים ויראליים ואפילו לא בכנסים ובפוסטים של "פעילים תורניים". הלכה אינה דמוקרטיה, והיא אינה נקבעת לפי רחשי לב או טרנדים. "מורה הוראה" בישראל הוא מושג מחייב, והוא אינו רק אדם שעבר מבחני רבנות או נושא בתואר אקדמי, אלא מי שגדולי הפוסקים סמכו את ידם עליו, מי ששקוע בעולמה של פסיקה ומחויב לכללים של מסורת הדורות, ובעיקר מקובל על חלקים רחבים מעם ישראל. 

כאשר קבוצה של אנשים שאינם נמנים עם גדולי הדור מחליטה על דעת עצמה לעקוף את הסמכות ההלכתית המקובלת ולפרסם היתרים גורפים בניגוד למנהג של אלפי שנים, זו אינה פסיקה. זו אנרכייה.

המדינה היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו, אך כל עוד לא נבנה המקדש, הצומות בעינם עומדים

גדולי עולם שחיו אחרי הקמת המדינה, הרבנים הראשיים לדורותיהם, מהרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל ועד ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, הכריעו בבירור: ממשיכים לצום. המדינה היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו, אך כל עוד לא נבנה המקדש, הצומות בעינם עומדים. הניסיון ליצור מציאות הלכתית חדשה באמצעות עקיפת סמכות הוא הרסני.

מי אתם שתכריזו על "שלום"?

יתרה מכך, כשאנו בוחנים את זהות הגורמים המבקשים לשנות, מתגלה תמונה מקוממת. היוזמה הזו מובלת לעיתים על ידי דמויות המבקשות ליצור תורה ישראלית חדשה יש מאין, וחלקן אינן חובשות כיפה או כאלו שכבר פרצו גדר בתחומים הלכתיים חמורים וחשובים הרבה יותר לחיי היום-יום מסוגיית הצומות – תחומים שיש בהם איסורי כריתות ודאורייתא חמורים. יתרה מכך, אחד המובילים המרכזיים, שהוא מהיוזמים שינוי בהלכה בתחומים רבים, מסתובב ומתבטא לכתחילה בלי כיפה לראשו.

הניסיון לבטל את הצומות? "זו תחילתה של רפורמה"

אותם אנשים עומדים כעת וטוענים בלהט: "הגענו לארץ, שבנו לנחלת אבותינו, הקב"ה זיכה אותנו בחסדים מופלאים. אנו עומדים במצב פנטסטי שבו עם ישראל שרוי על אדמתו, ולכן הגענו למצב של שלום, ויש לבטל את הצומות". הדבר הזה מגוחך. עומד אדם שלא שימש ושנה כל צורכו, שמתיימר לשנות הלכה הנוגעת בדברים החמורים שבתורה ופורץ גדרות יסוד בהלכה, וטוען שכעת אנו במצב גאולי המאפשר לבטל תקנות חז"ל? 

מדרון 'סקי ואספרסו' חלקלק

כששאלתי את אחד ממפקדי צה"ל הבכירים והאמוניים מדוע הפסדנו ב-7 באוקטובר, הוא ענה לי: בגלל הסקי והאספרסו. אני מרגיש שממדרון הסקי והאספרסו, החו"ל והקריצה של החיים הנוחים והטובים, באים היום רבים וטובים ומבקשים שינוי רדיקלי בהלכה. אל תטעו לחשוב שזה נגמר בצום עשרה בטבת. לא בכדי בחרו להם אותם אנשים החפצים ליצור שינוי רדיקלי ורפורמיסטי דווקא את סוגיית הצומות לנקודת פתיחה. הם זיהו כאן סוגיה שאפשר לפרש בה את ההלכה די בקלות ולהכריע לכולם שיש שלום. 

אך אם נשתוק כעת, נהיה עדים לפריצה בחומות השבת ובחומות טהרת המשפחה. את הניצנים לכך כבר ראינו בתחום הכשרות, בחוברת הנוגעת לכשרות בחו"ל שמטעה את הרבים בכמה וכמה דינים. השיטה היא אותה שיטה: קודם יורים את החץ של 'התאמה למציאות', ואחר כך מסמנים סביבו את המטרה ההלכתית.

ייאוש במסווה של גאולה

מעבר לפגיעה בסמכות מסתתר כאן עיוות רעיוני. הטוענים לביטול הצום מציגים זאת כגדלות אמונה בניסי המדינה. אני טוען את ההפך: זוהי קטנות אמונה וייאוש מהגאולה השלמה. אמת, הגענו לארץ ישראל ואנו מתבוננים בהשתאות בניסים הגדולים. הרוצה להתבונן בהם יפתח את 'ספר הנבואה' שכתב מורנו ורבנו הרב שמואל אליהו שליט"א (שיוצא בימים אלו במהדורה חדשה, 'אורי', לזכר סרן אורי שני הי"ד), ויראה את התגשמות חזון הנביאים אחד לאחד. אנו מודים לה' על כך בכל יום, ובמיוחד על העידן שאנו בפתחו, הכרת הקודש ופעולתו בתוך החיים. 

הצום הוא המחאה האדירה שלנו על ההווה החסר. הוא הרגשת החיסרון העמוק, הביטוי של כל מה שעוד לא כאן. הוא התזכורת שלא הגענו ליעד הסופי

אבל האם זה הכול? האם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה? מי שאומר שאפשר להפסיק לצום בעצם מכריז: זהו, הספיק לנו. טוב לנו במצב הקיים. מבחינתו מדינה ריבונית (עם כל אתגריה הביטחוניים והמוסריים) היא חזות הכול. אבל אנחנו? השאיפות שלנו עצומות. אנחנו לא מסתפקים בזה. במובן זה שלום הוא לא רק בינינו ובין אומות העולם אלא בינינו ובין אבינו שבשמיים, אנחנו רוצים שתהיה נאמנות ושיהיה מוסר, שהחינוך יתוקן והנשמה תתגלה, שכל ילדי ישראל ידעו מהי קריאת שמע וילמדו תורה, שעם ישראל לא ינהה לפסטיבלים ולשאר עבודה זרה וערוצי נכר ויצפה במופעי הבל ותרבות גויית. 

אנחנו מצפים לחזרה של רוח הקודש, לנבואה, למדרגות כבירות של טהרה, להשבת השכינה לציון ולבניין בית המקדש בפועל ממש. הצום הוא המחאה האדירה שלנו על ההווה החסר. הוא הרגשת החיסרון העמוק, הביטוי של כל מה שעוד לא כאן. הוא התזכורת שלא הגענו ליעד הסופי. מי שמבטל אותו היום, מוותר על החלום הגדול.

התחדשות פנימית ולא פריצת גדרות

היהדות אינה רכוש פרטי שאפשר לעצב כראות עינינו. אשר לבקשה האמיתית להתחדשות עולם התורה בארץ ישראל, עלינו להפנות את כל המאמצים שלנו לא לקיצורי דרך הלכתיים אלא לבניית הכרות פנימיות טהורות. עלינו לעמול בש"ס ובפוסקים בעמל גדול, בטהרה וישרות, על הקניית מידות נכונות, על טהרה ויושר ועל יראת שמיים אמיתית. התורה של ארץ ישראל צריכה לגדל אותנו, לא להנמיך את הדרישות כדי שיהיה לנו נוח.

בעזרת ה', עד אשר יתרחש שינוי מהותי ואמיתי שיתבטא ב"השיבה שופטינו כבראשונה" ובהקמת סנהדרין ומקדש במהרה בימינו, נמשיך לדבוק במסורת אבותינו. נמשיך לצום ולהתאבל, ומתוך כך נזכה לנצח במלחמות ולראות בבניין ירושלים השלמה. ורק אז נזכה שצום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך