אתם מכירים אנשים צעירים שהם זקנים מאוד, ואנשים זקנים מאוד שהם ממש צעירים? פרשת השבוע נפתחת בתזכורת לכך שהגיל הביולוגי שלנו הוא לפעמים רק מספר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". למה הגיל של שרה אימנו נכתב בצורה מפורטת כל כך – מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים?
פרשנינו מסבירים: בגיל מאה שרה הייתה כמו בת עשרים, ובגיל עשרים – הייתה כמו בת שבע. בכל גיל ובכל שלב בחיים היא שמרה על רוח צעירה ורעננה. היא לא אמרה: זהו, אני את שלי כבר עשיתי. היא שמרה על חיוניות, תמיד פעלה והתקדמה.
רבי נחמן מברסלב כותב כך על שרה אימנו וגם עלינו: "זה עיקר השלמות – שיתחיל לחיות בכל פעם. ואפילו כשמגיע לימי הזקנה, יהיה בעיניו עדיין תינוק לגמרי, כאילו לא התחיל לחיות ולעבוד את ה' כלל, ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש. וכך לגבי שרה אימנו, שכל מה שמזקין הצדיק – הוא עדיין תינוק בעיני עצמו, ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם". שנזכה להיות צעירים בכל גיל.
אין גבול לשדרוג של מערכות יחסים
את הרעיון הזה שמעתי מהרבנית דינה וולמרק. אין גבול לשדרוג של מערכות יחסים, היא קבעה, ואז הסבירה: בפרשת השבוע קראנו על אברהם אבינו ועל שרה אימנו. האורחים שמגיעים לאוהל שלהם שואלים את אברהם: איפה שרה אשתך? והפרשנים שואלים: למה זה חשוב? למה התורה מספרת לנו שהאורחים שאלו איפה שרה? רש"י אומר ארבע מילים עמוקות: "כדי לחבבה על בעלה".
כשהאורחים הזכירו את שרה אימנו, הם הזכירו גם את התכונות הטובות שלה, את הצניעות, את התפילות, את הכנסת האורחים, והגבירו את החיבה של אברהם אבינו אליה. אברהם בן 99. הוא נשוי לשרה כבר כשבעים שנה. שניהם מבוגרים מאוד וצדיקים מאוד. אבל מתברר שתמיד אפשר לשמח חתן וכלה ולחבב אותם זה על זה.
מתברר שאין מקסימום במערכות יחסים. אין גבול. תמיד אפשר להוסיף עוד קירוב ועוד מילים טובות ועוד מחמאות. במשפט אחד אפשר לגרום לאנשים להיזכר באור שקיים. קשרים אנושיים, מערכות יחסים שלנו – הם אין-סוף. שנזכה גם אנחנו, במילים הנכונות, לחבב זה את זה כל הזמן עוד יותר.
"הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?"
אנחנו חיים במציאות מאתגרת, מבלבלת, ורגילים לשמוע מומחים ופרשנים כדי לנסות להבין מה קורה ומה יקרה. הפרשה שקראנו בשבת שעברה מזכירה לנו להכניס למערך השיקולים עניין מהותי: יש אלוקים. אברהם ושרה שומעים שעומד להיוולד להם בן, יצחק, ושרה מתקשה להאמין, הרי שניהם כבר זקנים מאוד. וכאן המלאך שנשלח אליהם עונה בשלוש מילים מעצבות תודעה: "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?" האם יש משהו שאלוקים אינו מסוגל לעשות? האם הוא מוגבל לחוקי הביולוגיה והפיזיקה?
נכון, יש חוקים וכללים שהעולם עובד על פיהם, וצריך להתנהל בו בצורה הגיונית ולעשות את המאמץ וההשתדלות שלנו. אבל צריך לזכור שיש מי שקובע את הכללים האלה ויש מי שמנווט את מהלך החיים שלנו ואת ההיסטוריה. אצלו אין מגבלות. הוא יכול לטוות עלילות שלא העלינו על דעתנו, ששום מומחה לא היה יכול לחזות.
זה נכון גם בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, וגם בסיפור הגדול של עם ישראל. כשמסתכלים על אלפי השנים של הקיום שלנו, הפרשנות הכי מדויקת היא "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?" אנחנו לא תמיד מבינים איך, אבל הוא מקדם את העולם לכיוון של טוב, לכיוון של גאולה.
מוזמנים לנסות לקחת איתכם הלאה את שלוש המילים הלאה, צידה לדרך מהפרשה לחיים.
יש בחירות שהן נצחיות
בימים שבהם עדיין לא ברור איזו ממשלה תוקם כדאי לזכור שיש בחירות שהן נצחיות: הבחירה של אלוקים בעם ישראל. אנחנו לא רק העם הבוחר, אנחנו העם הנבחר. יש לנו תפקיד בעולם. יש כיוון לסיפור שלנו. זה מחזק ומנחם ונותן פרופורציה, וזו תזכורת חשובה לימים מטלטלים שבהם אנשים נעים בקיצוניות בין תקוות לאכזבות. אז הנה, כך קראנו בבוקר שבת לפני שבועיים בהפטרה לפרשת לך לך, מתוך דברי הנשיא ישעיהו, בכל בתי הכנסת בעולם היהודי: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ".
אלוקים אומר לעם ישראל שהוא בחר בו שוב ושוב: "וָאֹמַר לְךָ: עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ". אני בוחר בכם, אומר לנו אלוקים, ואיני מואס בכם. לעולם לא יימאס לי מכם. לא יהיו בחירות חוזרות בכל כמה שנים. זה נצחי, לתמיד. יש לנו דרך משותפת, יש לנו תורה, יש לנו בשורה גדולה. יהי רצון שבתוך כל אירועי הבחירות נזכור ונרגיש את הבחירה הזו.
אנשים מדברים כאן לעיתים במונחים אפוקליפטיים. סוף המדינה, חורבן הדמוקרטיה, קץ המפעל הציוני. בזמן האחרון פוסטים של פעילים פוליטיים סיפרו עד כמה הם חורקים שיניים, לא נושמים, לא ישנים. הבחירות חשובות, הסוגיות שעל הפרק קריטיות, אבל רגע. יש לנו סיפור גדול, יש לנו קשר אל הנצח, יש לנו ניסיון היסטורי עצום בליפול ולקום, ובעיקר – יש אלוקים. אל תנסו להחליף אותו בניהול המציאות. פשוט תנסו לפעול במציאות כמיטב יכולתכם.
נזכרתי השבוע במשפט מחזק בהקשר הזה. דיצה אור התראיינה פעם בתקופה הקשה ביותר בחייה. היא לא ידעה אם בנה אבינתן, שהיה חטוף בעזה, חי או מת, ומה מצבו. ואז היא אמרה: "לסיפור שלנו יש סוף טוב. ואם זה לא טוב – זה עדיין לא הסוף". קחו את זה מהסיפור הפרטי של אבינתן, לסיפור של כולנו. הסוף הטוב יגיע. שבת שלום
